תשובות הרא"ם חלק ג עג

היסת ומה ראי' היא זו לענין דע"א נאמן באיסורין להתיר אף היכא דאתחזק איסורא, גם מה שכתב משא"כ בשאר איסורין שא"צ עדות אף באתחזק איסורא אם יודע בעצמו וכן אם שמע מפי נאמן עכ"ל לא ידענא מאי קאמר דאי לדעת הר"ן א"כ א"צ ראי' דפשיטא דלדידי' נאמן אפי' אין הבע"ד אומר ברור אפי' עד מפי עד אפי' למאן דמחמיר בשבויה (ובשבויה עצמה הארכתי במאוד בדברי החכם צבי ואין מקום להאריך) ואי לדעת החולקים כיון דס"ל דע"א אין נאמן באתחזק איסורא בודאי צריך עדות גמורה, ומ"ש שלדעתו יצא ענין זה להרא"ם מסוגיא דקידושין וכו' ולדעת ר"ב הדבר בפשיטות וכו' ואם אמרו כן להחמיר וכו' דבדאורייתא אין לחלק בין קולא לחומרא עכ"ל יאמין לי מעלתו כי לא אוכל לירד לסוף דעתו דלפי דבריו הי' לו לומר גם לקולא בדבר שבערוה ע"א נאמן, אבל באמת מה ענין שמיטה אצל הר סיני דגם התם אין יכולים לכופו רק אם הוא מהימן לי' מחויב להוציאה לצאת ידי שמים כיון שהוא אמת בלבו ואף שמן הדין אינו נאמן כלל כיון שלדעתו הוא אמת תדע שהרי עכ"פ הרא"ם מודה שבדבר שבערוה אין ע"א מוחזק בכשרות נאמן ואין חילוק ופלוגתא כלל בין הרא"ם ושאר פוסקים בדבר שבערוה ודברי מהרי"ק כפי מה שראיתי דבריו בדברי האחרונים שהביאו הם מוכרחים מדברי הרמב"ם ומור"ם וגוף הספר אינו בידי, ומ"ש שאין ראיות הפ"מ מכרעת מלבד כי א"צ לראי' אחרי שלא הביא חילוק הרא"ם הש"ע בשום מקום אמנם מה שהשיב על ראיות הפ"מ אין לו הבנה בשום פנים בעולם דמאי ענין בע"ד לכאן אטו לא משכחת לה נטמאו טהרותך ונתנסך יינך ויעיין מעלתו בקידושין דף ס"ה בתוס' ד"ה נטמאו טהרותך בסופו וגם אין כאן מילתא דעבידא לגלויי כיון שהוא עד מפי עד ואעפ"י שהעד הראשון העיד מפי שנים הרי עדיין יכול העד הראשון להכחיש הבעל ועוד יש להאריך בזה אבל נלאתי להאריך עוד אמנם עפ"י התרה עפ"י מאה ואחד רבנים יש להתיר והארכתי בתשובה במקום אחר. וראיתי בתשובת הבית חדש סימן קמ"א שכתב בעיר שכבשוהו כרכום יעוי"ש, ודברים אלו צריכין עיון ואולי דס"ל דעיר שכבשוהו כרכום היא נותנין חומרי חיים וחומרי מתים ואין כאן חזקה אמנם יש לעיין בזה ממ"ש המרדכי בקדושין בהגהות פרק האומר גם לפי משמעות התשובה הי' הרבה שבוין וצ"ע כי המעתיק לא העתיק הפלפול

סימן כד

עוד להרב הנ"ל

אחד"ש כמשפט. הנה אין פנאי להשיב על כל אשר בא במכתבו ולבי פונה היום לענינים אחרים להשיב הלכה למעשה ולזאת לא אשיב זולת על מה שנוגע לתשובתי וגם בזה כל הדברים יגיעים, כתב מע"ל שהטוב אשר דבר ואחזתיו ולא ארפנו וכי לא מצינו בכמה מקומות שהקילו באיסור דרבנן והאריך בזה ותולה עצמו לא בשני סעיפים כ"א חדל לספור איסור דרבנן ועבידא לגלויי וע"א וכו' והביא דברי הב"ש בסי' א' ס"ק כ"ג וכתב ולולי דמסתפינא וכו' כל זה פלא שעושה עצמו כלא ידע שכתבתי שהרש"ל ועבודת הגרשוני והרבה פוסקים ס"ל דגם היום הוא דאורייתא ובהדיא כתב העה"ג שספיקא לחומרא ויפה כתב מע"ל דמם דמסתפי דכן בדין וכן מבואר ביו"ד סי' רי"ח ס"ב וכ"כ שם הט"ז והש"ך דאפי' תקנה בעלמא אם נעשה בא"ח הוא דאורייתא וכ"כ הר"ן בתשובה דחרם רגמ"ה ספיקא לחומרא שהוא דאורייתא וכ"כ כל הפוסקים דהנעשה בא"ח ספיקא לחומרא ונלאתי להעתיקן רק יעיין בכה"ג סי' ק"ט בהסכמות החזקות וכן כתבו מקצת אחרונים בתקנות שו"ם ספיקא לחומרא ועוד בהרבה מקומות ומאפס הפנאי לא העתקתי, אמנם באמת לכאורה דברי הד"מ שהביא הב"ש תמוהין אמנם יש ליישבן עפי' מ"ש כה"ג שם בהגהות הטור אות י"ן ובכה"ג מיירי הד"מ וכבר הארכתי בחילוק זה במקום אחר לענין אם נמצא ספק תקנה מעמידין על דברי תורה או המוציא מחבירו ע"ה

ב) מ"ש דכופין לגרש בנושא שתי נשים אינו ראי' של כלום דכופין כדין שעובר על א"ח וגדר ואפי' בימי חכמי הגמ' הי' כופין לעובר על, החרם ששיעבד נגדה עיין בסי' קנ"ו סעיף א' בהגה"ה ואין זה דבר חדש וזה פשוט לבר בירב דחד יומא

ג) מ"ש וכי ח"ו יעלה על הדעת שיהי' כ"א מישראל צריך לאכול בפני עדים ודבר זה מביא לידי גיחוך, באמת כן הוא וראוי למלא פיו שחוק אמנם גיחוך זה מביא לידי קינה ויללה ועליו ידוו כל התורה והתורה חוגרת שק ואומרת הייתי שחוק לכל עמי מאנו דעת אותי, והנה אכילה זו איני יודע מה טיבה דהרי בלא אתחזק איסורא וספק חלב וספק שומן כבר כתבתי דגם רש"י מודה דלא קאי על הבעלים דלא שייך ספק ותערובות כלל למי שיודע בברור אמנם הראי' היא לגבי אפרים ואולי ט"ס וכונתו לשחוט או דבר אחר דאתחזק איסורא ובידו כגוונא דקונמות דפירש רש"י דקאי הראי' מהבעלים דהא אתחזק איסורא ועיקר הגיחוך על רש"י והרמב"ן ושוחק עליהם כל היום דהרי כמה כרכורים כרכר הרמב"ן להביא ראי' שהבע"ד נאמן בקונמות ושביעית הן לענין אונס הן לענין פתחים ולא גיחך כלל. כלל אמנם כ"ז לדעתו אבל שגג שגיאה גדולה דבאמת זה בעצמו ראיות והוכחו' הגמרא מטבל והקדש וקונמות שאדם נאמן על עצמו בודאי ומעולם לא הצריכו עדים ע"ז ק"ו לע"א שנאמן לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו והראי' שהביא מרש"י בחולין היא כעורבא דאייתי נורא לקוני' וסייעתא א לדידי דכן מבואר להדיא כדברי אמנם מחמת שמע"ל חפצו לפלפל נכשל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו וזיל קרי בי' רב מקרא מפורש בתורה והנה טעה וסבר דפסוק וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר הוא פסוק א' ומיירי בישראל שוחט וכהנים אוכלים ורק מזה יביא רש"י ראי' ולא כן הוא דפסוק וזבחת מבקרך הוא פסוק בפ' ראה ומיירי בשוחט בשר תאוה לאוכלו בעצמו ותרתי קאמר רש"י דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה דכתיב וזבחת מבקרך הרי דנאמן לעצמו ועוד כתיב ושחט את בן הבקר הרי דנאמן לאחרים ומעתה ילעיג שנית על דברי רש"י בחולין ג"כ והעיקר הבירור לאמיתו של תורה דודאי כל מקום שע"א נאמן לפי המסקנא ולא בעינן עדים כ"ש שהבע"ד נאמן שלא יכשיל לעצמו כיון שהוא בידו אף דאתחזק איסורא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כיון שהוא בידו אבל באתחזק איסורא ואינו בידו דאין ע"א נאמן ובעינן עדות גמורה כ"ש שהבע"ד אינו נאמן שהוא נוגע ואינו עד ואפי' במקום שהצריכו מדרבנן ע"א אם הוא בתורת עד אין הבע"ד נאמן כמו במעשה דר' זכרי' בן הקצב שאמר המעון הזה שלא וזה ידי מתוך ידה ובלי ספק שגם אשתו אמרה ברי ואפ"ה לא האמינוהו ואע"ג דאפי' שפחה דידה מהימני ואמרו דאין אדם נאמן על עצמו ק"ו במקום דבעינן שני עדים בעדות בכור דע"א נאמן ואין הבע"ד נאמן וזו ראי' שאין עלי' תשובה ומע"ל העלים עיניו ממנו

ד) ומ"ש בישוב הפ"י יהי לו אשר לו: