תשובות הרא"ם חלק ג עב

בק"א ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו של הפני יהושע דברים אלו הם שגגה שיצאה מלפני השליט ובלי ספק אפי' בע"א אומר נתגרשה ואין כאן עד המכחיש אפ"ה אם ניסת (לא) תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ובעינן עדות גמורה ואדרבה זה שנשאה הוי נוגע ואין כאן עד כלל וכן בכל מה שהי' סוקלין ושורפין על החזקה כגון איש ואשתו שבאו ממדה"י נ"ל דלא מהני אם אומרים ברי לי דכבר הוחזקה אצלינו בערוה ולעולם היכא דבעינן עדות גמורה הבע"ד גרע מעד אחר, וראי' שבויה שהוא דרבנן וע"א נאמן להתיר והיא עצמה אינה נאמנת משום דכיון דהצריכו חכמים. ע"א והיא אינה עד רק בע"ד וכן הבעל ואין בע"ד מעידים לעצמם ואעפ"י שאומרים בריא לנו לא מהני ודברי הרמב"ם יש ליישב לפענ"ד בלא"ה דעיקר טעם הרמב"ם בעד אחד אומר מת דס"ל דמדאורייתא נאמן משום עבידא לגלוי ולכך עד המכחיש לאו כלום משום דלא מת לא עבידא לגלוי רק משום דכיון דאיכא ע"א לא דייקא שפיר

ובזה לא קשיא אמאי לא אוקי אביי בהכי משום דכבר כתב התשב"ץ דאף הנך דאיבעיא לי' בע"א במלחמה ויבמה וקטטה לא אפשיטא להו רק דאיפשטא מדוכתא אחריתי ועובדא דרבא וברייתא דקידוש החודש לא שמיע לי' וא"כ כי היכא דלא קשיא אמאי לא איפשטא האיבעיא ה"נ איכא למימר דלא שמיע לאביי ולכך לא אוקמי טעמא דעבידי לגלויי ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בהדיא דהאיבעיא דע"א במלחמה נפשטה ממעשה דכרכום ביתר ואותה ברייתא לא שמיע לי' לאביי ממילא לק"מ דהרי האי אוקימתא דע"א אביי מוקי לה ואיהו לא הוי שמיע לי' הברייתא ולא איפשטא לי' דטעמא משום דעבידי לגלוי והארכתי בענין זה במקומו ואין כאן מקום להאריך אמנם דברי הרשב"א ברורים בכאן משום דאיכא ב' האומרים מת אע"ג דאיכא ב' המכחישים כיון דאיכא האשה שאומרת ברי שאותם האומרים מת קושטא קאמרי הרי יש שנים מעידים ומתירים הערוה רק לדידן יש לאסור משום חזקה ונגד זה נאמן הבע"ד באומר ברי לי אמנם לפ"ז אין ראי' כלל שהבע"ד נאמן יותר מע"א משום די"ל הרשב"א לשיטתי' דס"ל דאף באתחזק איסור ע"א נאמן והדבר פשוט דהיכא דע"א נאמן באיסורי' לא בעינן עדות גמורה וא"צ להעיד בב"ד ואפי' הבע"ד עצמו רק היכא דחכמים הצריכו ע"א שיעיד בתורת עדות אין הבע"ד נאמן ודוק היטיב ולפ"ז ודאי יפה כתב הרשב"א דלענין חזקת איסור בתרי ותרי בדינא קאמרי ולכך אם נישאת לא תצא ואעג"ב דהתם אלו הי' בא ע"א לא הי' מהני דמה לי שלשה או שנים תרי כמאה מ"מ אם הבע"ד אומרים ברי נאמנים לגבי עצמן דלא גרע מע"א דנאמן באיסורי' אף באתחזק איסורא ולא שייך כאן אין דבר שבערוה פחות משנים דהרי יש כאן שנים המתירים רק שאנו באים לאסור מצד החזקה ולכך מהני הברי שאומר הבע"ד דאינהו קושטא קאמרי ולפ"ז גם מתשו' הרמב"ן שהבאתי למעלה אין ראי' אף אלו הי' מיקרי אתחזק איסורא מה שמאמינים לו שהוא אנוס או פתחים מלבד כי תשובות המיוחסות הן להרשב"א, אמנם גם הרמב"ן עצמו מהסוברים דע"א נאמן אף באתחזק איסורא ולפ"ז עיקר כונת הרמב"ן דהבע"ד לא גרע מעד אחר דעלמא אבל אין ראי' שהוא עדיף מעד אחר וראיתי להפני יהושע ריש מס' גיטין שכתב לחלק בין הבע"ד לעד וכתב דלכך י"ל דליכא למילף דע"א נאמן באיסורין מנדה די"ל כיון דהיא בעלת דבר וחזקה דלא קלקלה נפשה משא"כ בעד אחר שהביא ראי' מתוס' רי"ד בקידושין דף ס"ה שכתבו דאע"ג דבעלים נאמנים על שלהן כטבח וכיוצא ע"ש, ודבריו תמוהין בעיני והמעיין בתוס' רי"ד יראה שכונתו לחלק על שלו לאחרים דנאמן ובין רוצה לאסור של חבירו די"ל דאינו נאמן על חבירו לאסור של חבירו ודוק ואינו נין כלל לחילוק הפ"י אמנם מתשובת הרא"ש כלל יו"ד הביאו הב"י סי' רכ"ח יש להביא ראי' ממ"ש על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלתי רשותה והוא אומר שפייסה והתירה לו ופסק הרא"ש שנאמן לצאת ממנה וזה נראה דמיקרי אתחזק איסורא דהרי כל שלא נתנה לו רשות הרי הוא אסור והויא דומיא דקונמות והרא"ש מהסוברים דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא, אמנם גם זה אפשר דיש לדחות דהוי כשבועה ע"ת שהתנה תחלה שאם תתן לו רשות אין כאן שבועה כלל ועדיין צ"ע היות לכאורה מסתברא דכיון דאין ע"א נאמן באתחזק ובעינן ב' עדים וא"כ בעינן עדות גמורה וא"כ ברור דאין הבע"ד נאמן וכמש"ל דכל דבעינן עדות אין הבע"ד נאמן (אבל נלע"ד שנאמן לומר שקיים התנאי) אמנם אני תמה לדעת הב"ש דאין ע"א נאמן לומר שמתה אשתו והרי מעשים בכל יום שאדם בא ממדינת הים ואומר שמתה אשתו וכן ראינו אנשים שנסעו לא"י עם נשותיהן ובאו מא"י ואמרו שמתו נשותיהן ונשאו נשים ואין פוצה פה ולא ראיתי מוחה בידם כמדומה ואולי אעפ"כ סמכו על כל הצדדים הואיל ויש סוברים דאף באתחזק איסורא ע"א מהימן ויש סוברים דבדעבידי לגלויי נאמן אף במקום דבעינן עדות גמורה וגם כיון שבע"ד עצמו אומר ברי לי ויש סוברים דאחר אלף החמישי ליכא חרם רק תקנה והוא רק מדרבנן אף דע"כ דעת הב"ש אינו כן. דבמילי דרבנן אף אתחזק נאמן לענ"ד דהרי אינו יהודי מסל"ת אינו נאמן בדאורייתא אף בלא אתחזק איסורא ובדרבנן אף באתחזק איסורא נאמן מסל"ת לשיטת הפר"ח סי' ס"ט ס"ק ל"ט אע"כ דס"ל להב"ש גם השתא עדיין נוהג תרם רגמ"ה דאורייתא וכן דעת רש"ל ביבמות ובתשובה וכן דעת עבודת הגרשוני דעד היום שייך חרם רגמ"ה והוא דאורייתא ואף ספיקו לחומרא ועדיין צ"ע גם אין הדבר ברור אצלי במי שהי' מוחזק שהי' לו אשה ובא ואמר שמתה אשתו אם נאמן ע"פ עצמו בלא עדים וראי' (ואין הדבר ברור אצלי אולי הי' שם עדים או ראי') אמנם כ"ז שכתבתי אינו ענין לנ"ד דאם באנו להקל מטעם דאדם נאמן על עצמו הרי הבע"ד אינו יכול לומר ברי דהרי לא ראה ולא ידע רק אומר מפי אחרים ונפלאות בעיני מ"ש מעלתו וז"ל הלא כל בניני לחזק דברי הרא"ם דע"א מוחזק בכשרות נאמן וכתבתי להסביר סברתו דהרי מצינו דמשביעין היסת ע"פ אחד עכ"ל פלא בעיני על מעלתו ויאמין לי מעלתו כי לא ידעתי מה להשיב על זה כי אני רואה שמע"ל מדמה דמיונות בתשובה זו דלא דמו כעוכלא לדנא ורב המרחק ביניהם לא ידענא מה אידון בי' כי אין זה דרכו מעולם ושכלו זך וישר והנה מלבד שכתב כ"ז שלא בהשגחה בשעת מעשה בש"ך יעו"ש שכתב דטעם ר"ב שכל דבר שעשוי להסתפק משביעין היסת אפילו אינו טוען ברי, אמנם בלא"ה ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו שהוא רוצה להוכיח דע"א נאמן באיסורין ממה שאנו חושבין לברי ומשביעין היסת מה שטוען שאמר לו אחר ע"כ שהאחר נאמן הרי לענין שבועה ודאי כל אדם נאמן ומוחזק בכשרות ואפילו ש"ד משביעין ע"פ ע"א ואפילו ע"פ קרוב משביעין היסת אם הוא לפנינו לדיעה זו ומטעם זה אם הוא טוען ששמע מקרוב יכול ג"כ להשביע היסת מפני שהקרוב נאמן להשביע היסת ועוד דע"כ הוא טוען ברי ששמע מקרוב שאמר לו בברי שהוא חייב לו וא"כ הנתבע הוא נתבע בטענות בריא ולכך משביעין