תשובות הרא"ם חלק ג ז

ממזר דכבר כתב זקני דשם הי' לב השומעים חלוק. אמנם לפ"ז צריכין אנו ליישב קושית הפני יהושע מה שהקשה אמאי לא מתרצי התוס' דמיירי באומרת טמאה אני ונותנת האמתלא. וי"ל דהרי כתבנו דלא מהני אא"כ הי' לב השומעים חלוק בשעת מעשה כיון דנאמנת מדינא הטעם מיגו וא"כ ממ"נ אם בשביל אמתלא זו היתה יכולה לומר מאוס עלי וג"כ היתה משגת מבוקשה א"כ אין זו אמתלא כלל דהרי היתה יכולה לומר מאוס עלי והיתה משגת מבוקשה ולא היתה צריכה להחזיק עצמה בטמאה. ואי לא שייכה האמתלא בטענת מאוס עלי א"כ בלא"ה לא היה מיגו כלל בשעת מעשה כיון שהיה לב השומעים חלוק בשעת מעשה אולי אומרת כן מחמת האמתלא וא"כ לא היתה יכולה לטעון מאוס עלי כיון דהאמתלא לא שייכא בטענת מאוס עלי. וע"כ התוס' לא נחתי להכי וס"ל דכל כה"ג ה"ל לגמ' לפרושי דאל"כ לא הוי מקשה מידי ודוק

והנה לפמש"כ מוכח דכל שהיתה יכולה לטעון טענה אחרת לגמרי והיתה שייכא האמתלא בטענה זו כמש"ל ק"ו היכא דהיתה יכולה לטעון אותה טענה עצמה כמו בנ"ד ולא היתה צריכה להחזיק א"ע בא"א. ובמ"ש יש לכוון לשון הראב"ד פ' י"ח מה' א"ב שכתב באשת כהן שאמרה נאנסתי שאם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר מהימנא שהרי לא הודית הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה ודמיא לאשה שאמרה א"א אני וכו' וכבר ראיתי מי שעמד על דבריו וכתב בהם סברא זרה בלי טעם, אמנם לפמ"ש יבוא על נכון דאילו היינו מקבלים דבריה לגבי בעלה ולא היינו חוששין בשעת מעשה לעיניה נתנה באחר וגם היתה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וצ"ל דמהימנא מדינא כפי משנה ראשונה דחזקה דאי לאו קושטא הוא לא הוי מבזה נפשה בודאי לא מהני אמתלא כמש"ל, אמנם עתה שלא נתקבלו דברי' ואינה נאמנת מדינא רק דס"ד לאוסרה לכהנים אחרים משום דשויא חד"א ולזה מהני אמתלא והחילוקים שכתבתי למעלה נלע"ד מוכרחים מסוגיות הגמ' דיבמות דף קי"ח שהבאתי למעלה דמבעיא לי' לרבא המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו אי אמרינן דזכות הוא או זימנין דרחמא לי' ופשיט לי' מדקתני וחוששין לדברי'. והקשו התו' דלמא הטעם משום דשויא נפשה חד"א ותירצו דחולצת משמע מדינא ועי"ל דמשמע דאמתלא לא מהני, והנה רש"י פירש במתניתין הטעם משום דשויא חד"א. וכן קשה על הרב המגיד פרק י"ב מהל' גירושין הלכה א' וגם על הרמב"ם גופא יש לדקדק כמו שדקדקו התוס' דקאמר חוששין וחולצת ולא מתייבמת ובאמת עיקר הטעם משום דשויא חד"א, אמנם צ"ע לבאר באמת לשיטת התוס' מאיזה טעם באמת היא אסורה מדינא ולא מהני אמתלא וגם ברש"י שפי' בפשיטות האיבעיא דאי רחמא לי' או סניא לי' לא היינו חוששין צריך ביאור אמאי לא שויא חד"א ולא נתבאר בדברי רש"י דמיירי באמתלא אגב ראיתי במש"ל פ"ט מהל' אישות שהקשה אמאי לא הקשה תוס' ארישא ואישתמיטתי' שכבר עמד ע"ז וקני מוהרש"א אמנם מה שישב ע"ז איני מבין במאי שכתב דתוס' פירשו דמאינה נאמנת דסיפא פשיט לה: וזה תימא איך נאמין לה נגד החזקה ומשנה שלימה שנינו אין האשה נאמנת לומר מת יבמי גם מ"ש עוד שם דהשתא דייק לה שפיר הא דאינה מתייבמת וכו' אינו מובן לענ"ד, אמנם לענ"ד ברור דעת התוס' פשוט דהא דאינה מתייבמת י"ל משום חד"א אמנם משום חד"א לא היינו כופין לחלוץ אע"כ דמדינא חולצת אמנם קושיות מו"ז מהרש"א ומשל"מ לפענ"ד בלא"ה לק"מ דס"ל לתוס' דהא דסניא לי' ליבם לא מבעיא דודאי רוב נשים שונאות ליבם וכן דייק לישנא דבעל האיבעיא כיון דסניא לי' וכן מבואר בהדיא בתוס' דף צ"ד ע"א ד"ה כיון דסניא לי' רק דמיבעיא לי' אולי לפעמים רחמא לי' וליכא זכות ולכך פשוט רק מסיפא דמוכח דזמנין רחמא לי'

אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה חילוק יש בין רחמא לי' לסניא לי' מדינא. לענין נאמנות נגד החזקה ואם נימא דנאמנת נגד החזקה אמאי לא ניחוש לדבריה אם רחמא לי' או סניא לי' ומה שנלע"ד דהתו' הקשו בדף צ"ג בד"ה כי תבעי' אמאי אינה נאמנת במת בני ואח"כ בעלי כיון דדייקא אע"ג דרחמא לי' ותירצו דלא הקילו רק משום עגונה ולפ"ז ברור אף דלא רצו להקל כיון דליכא תקנות עגונות מ"מ לחומרא ודאי איתרע החזקה כיון דדייקא ולכך חוששין מדינא אמנם לכאורה כיון דעכשיו חוזרת ואומרת להיפך א"כ ממ"נ או נסמוך על דיוק של עכשיו או נימא דהשתא חזינן דאתתא זו לא דייקא וא"כ נסמוך על חזקה: ראשונה שהיתה בחזקת היתר לשוק וצ"ל כיון דמתחלה היתה נאמנת מדינא ונתחזקת לאיסור שוב לא מהני אמתלא. וא"כ לפ"ז י"ל דזה בעצמו כונת הפשיטות: מסיפא דנאמנת מדינא משום דיוק דידה דלכאורה קשיא מהיכי מוכח דזמנין דרהמא לי' דא"ל דאי סק"ד דסניא לי' א"כ לא דייקא ואינה נאמנת נגד החזקה. דהרי בדף צ"ד איפשטא הבעיא דאע"ג דסניא לי' דייקא, וכן משמע שם בתוס' בסוף ד"ה הנ"ל, ואע"ג דאיכא למימר דע"כ לא כתבו התוס' רק לפי האבעיא דע"א במלחמה אבל לפמ"ש הרי"ף והרא"ש דאיפשטא הבעי' דע"א במלחמה מהא דדגלת דאנסבה רבא לדביתהו א"כ איפשטא הבעי' משום עבידא לאגלוי'

אמנם כבר הארכתי במקום אחר דהרואה יראה בשיטת הפוסקים דאע"ג דסניא ליבם דייקא וכן הוא בחידושי רשב"א גבי ע"א בקטטה יעוי"ש: אמנם נלפע"ד דהכי קא פשיט דאי סק"ד לעולם סניא לי' א"כ עכ"פ להני אמתלא אע"ג דהיתה תחלה נאמנת: מדינא מ"מ כיון דבשעת דיבורה הראשון הי' לב השומעין חלוק דאולי אומרת כן מחמת דסניא לי' וכבר כתבתי דאע"ג דנאמנת מדינא אפ"ה כל שהי' לב השומעים: חלוק מבד האמתלא מהני האמתלא כמ"ש מו"ז ז"ל אע"כ דזימנין דרחמא לי' וא"כ לא הי' לב השומעים חלוק ולכך אין מקבלין ממנה האמתלא. זה נלע"ד כוונת הפשיטות לשיטת התוס' וא"כ מוכח כמש"ל אמנם: לשיטת רש"י משמע דפשיט מרישא וסיפא דזמנין דסניא לי' וזימנין דרחמא לי' ומשמע מלשונו ומשיטת הה"מ דאע"ג דקתני חולצת לא דייק מדינא דוקא רק דטעמא משום דשויא חד"א וצ"ל הפשיטות של הפשטן דתליא לי' אי רחמא לי' או סניא לו' משום דס"ל דלא אסורה: מדינא משום דאינה נאמנת נגד החזקה וצ"ל או: דס"ל דמשום רחמא לי' או סניא לי' חיישינן דלא דייקא והא דאפשיטא האיבעיא דף צ"ד הוא משום דעבידא לגלויי והא דנאמנת במת בעלי כדי שתתייבם: משום דנגד הבעל לא שייך רחמא לי' או דס"ל כיון דמתניתין ע"כ מיירי בחוזרת עכשיו מדיבורה ואם כן חזינן דלא דייקא ולכך לא אסורה רק משום חד"א אבל מלשון רש"י במתני' משמע כמ"ש למעלה וס"ל לרש"י במתני' דאי רחמא לי' או סניא ליה לא שייך חד"א. אמנם צריך ליתן טעם לדבר דאין לומר הטעם כמ"ש הרא"ש ותוס' ביבמות באומרת טמאה אני לך דלא אמרינן שויא. חד"א משום דרוב נשים משקרות וא"כ ה"ה הכא אם נימא דכל הנשים שונאות ליבם: א"כ רוב משקרות דלענ"ד זה אינו דע"כ לא סמכו: על (זה) רק דוקא לגבי בעל דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה וא"כ אע"ג דברישא י"ל דאינה נאמנת