תשובות הרא"ם חלק ג סד

דמותרת לבעלה אסורה לכהנים אחרים ולדעת הה"מ אף אמתלא לא מהני אמאי כיון דאין האיסור רק מצידה והיא יודעת האמת ואיך שייך לומר דאסורה רק לצאת י"ש כמ"ש הט"ז וכן גבי האומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותיה איך שייך לומר לצאת י"ש שהרי הוא יודע האמת דבשלמא בפתח פתות איכא למימר דהכוונה דאמרינן דחייב להוציא לצאת ידי שמים ולא אמרינן דלא קים לי' וכן במאמין לדברי העד שייך לומר לצאת ידי שמים אבל בקדשתיך (או באומרת טמאה) היאך שייך לומר דחייב לצאת י"ש דהרי הוא יודע אם אמת אם לאו, ועוד יש להביא ראיה מכמה מקומות רק שנלאיתי להביאן. והדבר פשוט דודאי מוטל על חכמי הדור למחות ביד מי שרוצה לעשות איסור, וראיתי להב"ש סי' ו' שכתב באמת דאף לכהנים אחרים אינה אסורה רק לכתחילה ולא בדיעבד ומלשון הרמב"ם דמסתם סתים לא משמע כן, ודברים אלו אין. להם עיקר ושורש, אבל האמת הברור מ"ש הרי"ף והרא"ש בקידושין דהני מילי בדיני אדם אבל בדיני שמים אי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה קאי על הגמ' בע"א אומר אשתך זינתה דקאמר רבא אין ד"ש פחות משנים ע"ז קאמר הני מילי בדיני אדם אבל בדיני שמים אי ידע בנפשי' דמהימן לי' כבי תרי מחוייב להוציאה ובא לשאול מורין לו כן ולא מיירי כלל בדאמר בפירוש בפני המורים שמאמין לעד כבי תרי רק דדינא אתא לאשמועינן אם ע"א אומר אשתך זינתה אע"ג דאינו נאמן והוא אומר שאינו מאמינו אבל אם כבר חמר הבעל בפני המורים שמאמין לעד כבי תרי כבר שוויא נפשי' חד"א ומחוייבין למחות בידו שלא לדור עמה כאשר אבאר (ודברי מהרי"ו תמוהין שיצא לחלוק עלינו את השוין) ובאמת בלשון הט"ז הי' מקום לפרש דמיירי בבא לשאול וכמ"ש

ומה שכתב הרמב"ם אף שראה אשתו שזינתה דחייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה הדבר ברור דגם הרמב"ם מודה דמחוייבים להפריש אותן שלא יתייחדו יחד כי שוי' נפשי' חד"א ולצאת י"ש מחוייב ליתן גט ולא די בהפרשה כדמשמע פשטא דלישנא דמס' גיטין רוחצת עם ב"א חובה לגרשה וע"ש ברש"י ותו' (שוב מצאתי בתשובת מו' יחיאל שכתב ג"כ דשיטת רש"י דכופין אותו להוציא בגט דוקא וכן מבואר שם ברש"י ע"א דבדבר ברור כייפינן לבעל לגרשה דוקא ותמהני שלא הזכיר דברי התוס' ומור"ם מרוטנבורג). ואף דהגה"ה בסי' קי"ו כתב בשם הר"מ מרוטנבורג והוא מדברי התוס' ריש זבחים דאפילו בודאי זינתה אין כופין לגרש ודי בהפרשה ולא עוד אלא דהפרשה נמי אין צריך משום דמאיסה בעיניו ואפי' הפרשה א"צ אין קושי' מזה על הרמב"ם דהרי לא הוכיחו תירוץ זה מהגמרא רק כתבו כן מסברא דנפשם דהא אבל סתמא אשה לאו לגירושין קאי כבר תירצו התוס' דאינה עומדת להתגרש בגט זה, וע"כ צריכין אנו לסברא זו בלא"ה דהא אכתי קשה ממומין שכופין אותו לגרש אע"כ כתירוץ התוס' דאינה עומדת להתגרש בגט זה ועוד דהרי בהדיא כתב הרמב"ם דב"ד כופין לגרש בעדים כדמשמע פשטא דלישנא דיבמות ספ"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי (וכן מצאתי כעת בבית מאיר הנדפס מחדש דדעת הרמב"ם כשיטת רש"י הנ"ל). אתנם בדליכא עדים אף דב"ד כופין להפריש מ"מ אם רוצים בהפרשה אין יכולין לכוף לגירושין משום דלגבי דידן לא מהימני רק שהוא נאמן על עצמו ושוי' חד"א ואיך אנו יכולין לכוף על הגט אולי שקר בימינו והוי גט מעושה שלא כדין, וביותר לפי מה שהטעים רבינו הרמב"ם הטעם דתהני גט מעושה כדין באומר רוצה אני משום דאמרינן דודאי רוצה כדי שלא לעבור על דברי תורה וא"כ הכא אפשר שהוא יודע בלבו שהוא שקר וא"כ לא מהני העישוי שיאמר רוצה אני כיון שיודע בעצמו ששקר הגיד לפני המורי הוראה ובאמת היא מותרת לו וא"כ הוי גט מעושה וזה. ברור בלי ספק כוונת הרמב"ם לאמתו, וכן נראה קצת מלשון הרשב"א סי' אלף רל"ז שכתב אם אומר שזינתה והיא אינה תובעת שאר ועונה אין כופין אותם להתגרש אע"ג דשוי' חד"א, ועתה נבאר נידון דידן, והנה לפי נוסח השאלה דברי הבעל ליב חייט נראה שאשתו נתייחדה כמה פעמים כשהלך הבעל בדרך ואם יוכל הדבר להתברר על אותן פעמים שאמר ישראל חייט שזינתה עמו שהי' יחוד האסור כמבואר בש"ע סי' ך"ב א"כ כיון שנתייחדה ועל אותו פעם אומרת טמאה אני אסורה כמ"ש דביחוד ולא אירכס ואומרת טמאה אסורה ולכאו' זה מוסכם באין חולק וכמ"ש למעלה ואפשר דאפי' מדינא אסורה בלא שוי' נפשי' חד"א כמש"ל דכן משמע ג"כ לשון הרא"ש וכן כתב הגאון ח"צ בתשובה סימן ק"נ דאין חולק ע"ז אף דאמת דמוכח מהריטב"א פ"ב דכתובות גבי אין אוסרין על היחוד דס"ל דאף בנתייחדה ואומרת טמאה אני אפ"ה מותרת ואמרינן עיני' נתנה באחר מ"מ יש להחמיר כיון דבהרא"ש מבואר להדי' להיפך וכן הסכימו האחרונים וכמש"ל וכן נראה משיטת התוס' וכל המפרשים שפירשו דהנך עובדא אי לאו טעמא דאירכוסי תצא מדינא, אמנם אי ליכא עידי יחוד האסור על אותן זמנים שאומרת שנטמאה אין לאוסרה אע"פ שיש עידי יחוד על זמנים אחרים לא הוי רק עידי כיעור וכמבואר בסי' י"א. ואם יש רגלים לדבר ג"כ נתבאר דיש לאסור ואם אין הנואף חשוד גמור כמבואר ברא"ש בסנהדרין וטור ח"מ דהיינו שהוא רגיל וגס בעריות ומתייחד עמהם וסני שומעני' כבר כתבתי דדעת מקצת אחרונים דאף בשותקת וע"א אומר אשתך זינתה יש להחמיר כ"ש בהודי' לפני ע"א דמצטרף כמ"ש למעל' בשם תה"ד והביאו ההג"ה וכמו שפירשתי למעלה אף בלא רגלים לדבר, אמנם אם הוא חשוד כתב מעכ"ת דאין בעדותו כלום וכמ"ש שם הח"מ, איברא לפענ"ד דבנידן דידן שעושה תשובה אף בחשוד גמור יש להחמיר כאשר אבאר

הנה הב"י בטור הרביעי סימן ך"ה כתב דלשיטת הפוסקים דמפרשי הא דאמר רב נחמן החשוד על העריות פסול לעדות מיירי בבא על הערוה א"כ באינו בא על הערוה רק חשוד תליא בפלוגתא לשיטת הפוסקים דפסקו כר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו פסול לעדות, אמנם לשיטת הרמב"ם וסיעתו דפסק כרשב"ג דבשל עצמו אינו נאמן אבל בשל אחרים נאמן כשר אפי' לעדות אשה והש"ך בסי' קי"ט ס"ק י"ח כתב דזה אינו דאפי' למאן דפסק כרשב"ג אפ"ה פסול לעדות אשה משום דהוי נוגע בעדות דניחא לי' דתהוי פנוי' וכו' ע"ש ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והנה מבואר בש"ע ח"ד סימן ל"ג ול"ז דבפסול נגיעה לא בעינן תחלה וסופו בכשרות ובפרט לטעם הפוסקים שכתבו הטעם משום דבשעת נגיעה לא חל עליו שם עדות כלל רק דהוי בע"ד עצמו א"כ י"ל אף לשיטת הפוסקים דפסקו כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפי' בשל אחרים פסול להעיד והוי פסול גמור אפ"ה לא בעינן כאן תחלתו וסופו בכשרות כיון דבהדיא אמרינן בגמרא דניחא לי' דתהוי פנוי' כו' א"כ הוי נוגע ג"כ והוי בע"ד לשיטת הפוסקים אלו וא"כ ממילא אף שהי' בשעת ראי' פסול גמור לא מטעם נגיעה אכתי כיון דהי' ג"כ נוגע בעדות לא חל עליו שם עדות בשעת ראי' ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון שעשה תשובה עכשיו כשר להעיד. אמנם א"צ לזה דכבר פסק בש"ע דבפסול נגיעה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אף דהש"ך הביא חולקים ודאי יש להחמיר