תשובות הרא"ם חלק ג סג

רגלי' לדבר. ובאמת הסברא נכונה מצד עצמה ויש ליתן טעם לדבר דלכאו' קשי' מאי חילוק יש לענין חד"א בין רגלי' לדבר או לא דאף בלא רגל"ד שייך שו"א חד"א. אמנם יש ליישב משום דהרא"ש הקשה ביבמות ס"פ כיצד ג"כ דנימא שוי' אנפשי' חד"א ותירץ דראו חכמים קלקול הדורות ורוב נשים משקרות בענין זה כו' ע"ש, לפ"ז שפיר י"ל היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך לומר רוב נשים משקרות ושייך שפיר שוי' נפשה חד"א אמנם לולי שאיני כדאי נלע"ד שאין דברי התוספות מתפרשין כמו שהבין התה"ד בדבריהם חדא דלא נזכר כלל בכל התוס' דפ' אע"פ לחלק בין איכא רגלים לדבר אם לאו, ועוד דקשה לומר דבלא אירכס וערק נואף מיקרי רגלים לדבר ועוד דא"כ מאי מייתי הרא"ש הנ"ל ביבמות ראי' מתרומה דהתם ליכא רגלים לדבר ועוד דא"כ אין דברי הרא"ש ותו' יבמות מכוונים דהרי גם מתחלה ידע הרא"ש ותוס' דרוב נשים משקרות רק דהוי קשי' לי' היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך זה וע"ז הדר מתרץ רוב נשים משקרות, ואם כוונתו אף ברגלים לדבר א"כ עיקר החידוש והדיוק חסר מן הספר ועוד דא"כ צ"ל לשיטת התוס' והרא"ש דתרי גוונא רגלים לדבר איכא חדא באירכס דאפי' בשותקת ונותנת טעם אסורה וחדא בלא אירכס ואיסורא באומרת. טמאה מקרי ג"כ רגלים לדבר אבל זה י"ל דלא אירכס אסורה מטעם סתירה וכן נראה לי עיקר, וכן נראה מפשטי' דלישנא דהרא"ש דכתב דהא דאין אוסרין על היחוד דוקא במכחשת ודוק: ועוד קשיא לי טובא איך אפשר דאף בלא אירכס איכא רגלים לדבר א"כ למה לתוס' להקשות דלהימנא במיגו דמאיס עלי ת"ל הרי התוס' אזלי בההיא שיטה דהיכא דמפסדת הכתובה לא משקרת בשביל שנתנה עיניה באחר ואם כן תיקשי בפשיטות דתאסור דודאי לא נהנה עיניה באחר וכופין אותו להוציא כמו במאיס עלי אע"כ דתוס' ס"ל כיון דלא מירכס איכא רגלים לדבר שמשקרת ועדיף מטמאה אני לך בלא סתירה באשת ישראל שמפסדת הכתובה דהרי השתא ס"ל לתוס' דבאשת ישראל נאמנת ובלא אירכס אינה נאמנת. וגם מלשון שכתבו התוס' וכן נראה וכו' דבאומרה טמאה אין להתירה נראה דבאו לשלול דלא אירכס לא עדיף מטמאה אני לן לחוד בלא סתירה אבל אין סברא לומר להיפך דלא אירכס הוי רגלים לדבר שאומרת אמת יותר מטמאה אני לך. עוד ראיתי בשו"ת זקיני רמ"א ובתשובת זקיני שארית יוסף שהכריחו ג"כ מהתוס' דיש לחלק בין היכא דאיכא רגלי' לדבר מהא דלא מקשה התוס' מהמשנה ולענין שוי' אנפי' חד"א אין לחלק בין מפסדת הכתובה או לא וכן הק' מו"ז מהרש"א ותדע דאמאי לא כתבו התוס' בריש הדיבור דמוקי למתני' דנדרים בתובעת כתובתה אמאי לא כתבו וכן נראה אלא ש"מ דס"ל לתוס' דדוקא היכא דאיכא רגלים לדבר שייך שוי' נפשי' חד"א דומיא דאירכס וערק עכ"ל. ודבריהם תמוהין לענ"ד דהרי התוס' ביבמות והרא"ש הקשו אמאי לא אמרינן שוויא חד"א ותירצו דרוב נשים משקרות. וכבר כתבו היכא דמפסדת כתובתה אינה משקרת וא"כ שפיר יש לחלק בענין שוי' חד"א בין מפסדת הכתובה או לא. ומאי שהקשו. אמאי לא כתבו התוס' ריש הדיבור תדע לענ"ד הוי תדע מכח קושיא דכל כמה דלא הוי קים לן לחלק בין תובעת כתובתה או לא הוי אמרינן דלעולם משקרות ולא שוי' חד"א, אבל הי' נראה לפענ"ד לקיים דבריהם דהוי קשי' להו דה"ל להתוס' להוכיח דיש חילוק בין תובעת ולכך במאיס כופין אותו דאל"ה תקשי לו יהא דאין כופין אותו במאיס עכ"פ גם אותה אין כופין ואכתי תקשי מ"ש בטמאה דשריא לבעלה, וא"ל דרוב נשים נותנין עיני' באחר א"כ במאיס אמאי אין כופין א"ו דיש חילוק בין תובעת כתובתה או לאו אבל אכתי ק' דא"כ תקשי לדידהו דס"ל דאין חילוק לענין חד"א בין תובעת כתובה או לא אכתי תקשי אמאי במאיס אין כופין ובטמאה כופין ואי נימא דבלא רגלים לדבר רוב נשים משקרות ולא שוי' חד"א כמ"ש התה"ד עצמו אבל במאיס כיון דנותנת טעם הוי רגלים לדבר כמ"ש התו' בהדיא א"כ בכה"ג איכא לפלוגי במאיס עלי לג' נשים נוטלות כתובה ואין צורך לחלק בין תובעת כתובה, וזה באמת קו' עצומה על דבריהם דמאי מקשה תוס' ממאיס עלי על ג' נשים דלמא במאיס עלי איכא רגלים לדבר ואמרינן דלא משקרת אבל בג' נשים דליכא רגלים לדבר אמרי' שמשקרות א"ו דס"ל לשיטתם דמתני' בכל גוונא איירי (ובאמת לדעתי דתחלה לא אסקי תוס' אדעתי' דבמאיס עלי בעינן רגלים לדבר) ולפמ"ש אין ראי' מהא דכתבו התו' וכן נראה דמחלקין בין איכא רגלים לדבר או לא דק בין מפסדת הכתובה או לא ואף אם נימא דלשון התו' וכן נראה משמע אף אם נימא במאיס עלי לא כייפינן וא"כ אין חילוק בין תובעת כתובה או לא מ"מ ס"ל להתו' עכ"פ לענין אם שוי' חד"א שלא לכוף אותה ודאי יש לחלק כמו במאיס דעכ"פ אין כופין אותה משום דשמא אומרת אמת וא"כ ה"ה הכא שוי' חד"א. אמנם מלבד ואת נלע"ד דדברי הח"מ כפשטן דממתני' לא מצי לאקשויי דה"א דבאמת אסורה מטעם חד"א רק דאין כופין אותו להוציא כמו במאיס עלי ושוב לא תתן עיני' באחר לכך מקשה מהנך עובדא דקאמר בהדי' אתתא שרי'. וסעד מצאתי לדברי במרדכי פ' האומר שכ' בשם רבינו שמעון וז"ל כמדומה לי שמעתי מרבותי מפרשים טמאה אני תביא ראי' לדברי' ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו כמו במורדת וכו' משמע דמלשון המשנה אין הכרח דמותרת לו ודוק. והא דלא הקשו מאוכלת בתרומה משום די"ל דמיירי דחוזרת ונותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש והכא לא הוי להו לאוקמא באמתלא דא"כ אף באירכס שרי' וכבר הארכתי בתשובה בזה בדיני אמתלא ואכ"מ להאריך. והנה נתבאר מתוך דברינו שיפה כיון הח"מ בסי' קט"ו דלא קיי"ל כתוס' בזה דבאירכס שוי' חד"א דהרי כבר הוכחתי דתוס' דאעפ"י בעצמם מודו דטמאה אני בלא סתירה גרוע מסתירה ואירכס רק בתוס' ס"ל דגם בטמאה לחוד שייך ג"כ חד"א וכיון דלא קיי"ל כתוס' בזה כ"ש דבסתירה ואירכס ואומרת טמאה אני דשרי' אמנם בסתירה ואירכס ודאי אסורה עכ"פ באומרת טמאה כמבואר בהדיא בגמרא

ועתה אבא לבאר לשון הש"ע חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציא והן הן דברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אשות וראיתי למע"ל שתפש הדברים כפשטן, ולא עליו לבד תלונותי כי רבים גדולים חקרי לב לא לבד מגדולי המחברים ובעלי תשובות האחרונים שהבינו כן אמנם אף הגאונים כת הקודמין הבינו כך וראיתי בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז שהביא דברי הרא"ש שהקשה על הרמב"ם דלמה אין כופין להוציא הא אר"א פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע אפי' רוצה להחזיקה לא שבקי' לי' ועוד מדמדמה תלמוד' להאומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי' דנראה דאם רצה לישא שום א' מהן לא שבקי' ליה ואם נשאת כופין אותו להוציאה והר"י הלוי דחה הראי' בקנה. אמנם זולת הראי' פליאה בעיני לייחס סברה זו לרבינו הרמב"ם דאיך אפשר לומר אף דשוי' נפשי' חד"א אין הב"ד מוחין בידו ושבקינן לי' למיעבד איסורא וזה פלא, ועיין מ"ש זקיני התב"ש בי"ד כוף סימן ג'. ומה שנתן הט"ז טעם משום דזה תלוי בלב תיתא דא"כ לדבריהם בכל מקום שהטעם משום דשוי' נפשי' חד"א רשות בידו לחזור ולא מצינו זה בשום מקום שיוכל לחזור בלא אמתלא והנה הדבר ברור דבכל מקום דהטעם משום שוי' נפשי' חד"א אין האיסור על אחרים רק עלי' וא"כ גבי אשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דמקשה הגמ' דשוי' נפשה חד"א ומשני באומרת אמתלא למה לי אמתלא לדעתם וכן בסי' ו' גבי אשת כהן שאמר' נאנסתי שפסק הש"ע והוא מהרמב"ם בהל' א"ב דאף