תשובות הרא"ם חלק ג סב

עודנו מודה וכו' והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שזינתה והוה כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואלו לא אמרינן שעיני' נתנה באחר הוי לי' עדות גמורה ע"י צירוף ומאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דעיני' נתנה באחר עכ"ל, והנה נראה מדבריו דלא ברירא לן האי מילתא לגמרי וקשיא טובא כיון דעובדא דידי' הוי כרגלים לדבר מכ"ש לפמ"ש הח"מ דמיירי דוקא ברגלים לדבר א"כ כפשוטו הוי לי' למימר כיון דאילו הודית בפני ב' והי' רגלים לדבר ודאי היתה אסורה משום דשויא אנפשי' חד"א ממילא כיון דאיכא חד עד המעיד על גוף המעשה אינה נאמנת להכחיש השני שהודית לפניו כמו הודאה אחר הלואה וממילא אסורה משום דשויא אנפש' חד"א וכמו בהודאה אתר הלואה אף במכחיש עד ההודא' אנו אומרים כיון שיש עד הלוא' בודאי הודה ה"נ הכא אנו מוכרחין שהודית וכיון שיש רגלים לדבר מ"מ אסורה מחמת דשוויא אנפשי' חתיכא דאיסורא, ואף דמכחשת העד שהודית אינה נאמנת וכיון דבודאי הודית נימא כיון דאיכא רגלים לדבר אסורא ומאי האי דקאמר ומאן לימא לן דאפי' בכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר תיפוק לי' כיון דאיכא רגלים לדבר שויא אנפשי' חד"א ולא אמרינן עיני' נתנה באחר ועוד אמאי לא ברירא לי' הא מילתא דקאמר ומאן לימא לן אלא ודאי דלאו מטעם רגלים לדבר ושויא אנפשי' חד"א רצה לאוסרה רק דכונתו דכמו דאמרינן בהודאה אחר הלואה מצטרפין ואמרינן דגוף הענין אמת ה"נ הכא ואפי' בלא רגלים לדבר יש לאסור דלא אמרינן כלל הסברא דעיני' נתנה באחר וכן משמע מלשון וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר אסורה ודומה למאי דהודאה אחר הלואה מצטרף ולא אמרינן משטה בהודה לפני ע"א אף לשיטת הסוברים דאמרינן משטה בהודאת ע"א ה"נ דכותי' דלא אמרינן עיני' נתנה באחר והענין אמת כיון דאיכא עוד ע"א ומצטרף, ואין לומר דבלא רגלים לדבר כיון דרוב נשים משקרות לא מיקרי הודאה כלל ואפי' לאיצטרופי לא חזי אבל בדאיכא רגלים לדבר הוי הודאה וחזי לאיצטרופי דלא מצי מכחיש לי' חדא דגם בהודאה אין ההודאה כלום דאמרינן משטה, ועוד דזה באמת כונת התה"ד דמאן לימא דבכה"ג אמרינן עיני' נתנה באתר כיון דאיכא עוד ע"א המעיד על גוף המעשה תו לא אמרינן אף בלא רגלים לדבר דההודאה בפני העד הי' בשביל שנתנה עיני' באחר ועוד דאכתי תקשה ממ"נ דבודאי אין עד הלואה מכריח לומר שהאמת שהודה אם לא מטעם דאמרינן שמכריח שהענין אמת וא"כ ממ"נ אם בעינן רגלים לדבר הא לא"ה אמרינן שהוא שקר ואין העד המעיד שנטמאת מכריח שהענין אמת א"כ מכ"ש שאינו מכריח שהודית דזה ברור שאינו מכריח שהודית אם לא משום דאמרינן שהענין אמת וכיון דגם ברגלים לדבר אין הרגלים לדבר מכריחו ואיך מצטרף עד הטומאה כיון שאין מכריח שהענין אמת ממילא אינו מכריח שהודית ויכולה מכחישתו ואין כאן חד"א אלא ודאי שמצטרף להכריח שהענין אמת וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר יש לומר כן שמכריח שהענין אמת ודוק היטב, ואף אם נימא דאכתי בהודאת' אינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה רק דאסורה משום דשויא אנפשי' חד"א אכתי צ"ל דבצירוף העד מכריח להיות הענין אמת ושבודאי הודית ושוי' חתיכה דאיסורא. אף דאינה נאמנת לגבי הבעל נאמנת לגבי דידה אף בלא הגלים לדבר דודאי דענין אמת ובודאי הודית רק לגבי דהבעל אין אחד נאמן בדבר שבערוה ואכתי היא אסורה דודאי העד שאומר שהודית הוא אמת אבל אי בעינן רגלים לדבר דוקא ממילא צ"ל דעד המעיד על גוף הענין אינו מועיל בלום ודוק היטב

כללו של דבר אף אם נימא דכונת התה"ד משום דשויא נפשה חד"א אכתי ע"כ אין הטעם משום רגלים לדבר לא אמרינן עיני' נתנה באחר רק דהתה"ד מסופק אולי מחמת עד המעיד על גוף המעשה לא אמרינן עיני' נתנה באחר, אמנם העיקר כי ספק התה"ד אולי יש לאוסרה מדינא לא מטעם שויא נפשה חד"א ועוד אני תמה על הח"מ וב"ש שכתבו בפשיטות דמיירי ברגלים לדבר דנראה דהדבר תלוי בפלוגתת הב"י ורש"ל שהביא הב"ש בס"ק כ"ג בגרסת הטור שכתב הב"ש בשם רש"ל והביאו הדרישה בסי' קט"ו וקע"ח דבהיא שותקת הויא הודאה ולא אמרינן עיני' נתנה באחר אם ע"א אומר שזינתה והנה הדבר ברור דאין חילוק בין אומרת ומודית בפני ב"ד או לפני כמה עדים דאמרינן עיני' נתנה באחר וכ"ש בשותקת וא"כ אמאי כתב מהרש"ל דאסורה מדינא וצ"ל כיון דאיכא ע"א שאמר שזינתה לא תלינן שעיני' נתנה באחר וא"כ לפ"ז כ"ש, בהודית לפני ע"א המעיד על גוף המעשה כיון דהודאה והלואה מצטרפין ממילא אסורה מדינא כמ"ש מהרש"ל וא"כ מה צורך לרגלים לדבר, אמנם לגירסת הב"י בטור דגרים והיא שותקת אפ"ה בעינן דמהימן כבי תרי נראה לכאורה להיפך ויתבאר לקמן די"ל דאינו חולק על התה"ד, אמנם באמת לכאורה תמי' על הרש"ל דכתב כן בפשיטות למחוק הגירסא בטור ולא ידעתי מאין הוציא דין זה ואדרבא התה"ד עצמו נראה דלא החליט הדבר רק שכתב כמסתפק דמאן לימא לן אבל אפשר לומר דאפי' כה"ג שייך לומר עיני' נתנה באחר ועוד נראה להביא ראי' לדעת הב"י ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז וז"ל ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא כשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לאו וכו' והביא ראי' לדבריו וכתב וסעד מצאתי לדברי בדברי רש"י שכתב אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו וכן מצא הגירסא במקצת ספרים ומשמע דקאי על האשה נמצא מבואר מדברי הרשב"א דעובדא דהאי סמיא דקאמר אי מהימן כבי תרי מיירי שהאשה שותקת ואפ"ה בעינן דוקא כבי תרי. ואחרי החיפוש ראיתי בדברי מהרי"ט סימן א' חלק אה"ע שעמד ע"ד הרשב"א הללו וכתב שא"א בשום אופן דהרשב"א מיירי בשתיקה ולא הכחישה כלל דא"כ אף אם לא מהימן כבי תרי אסורה דשתיקה כהודאה וזה פשוט כביעתא בכותחא רק שדבריו אמורים שכבר כפרה מעיקרא ע"ש שהאריך. ולענ"ד אין זה משמעות כלל בלשון הרשב"א ואדרבא אני תמה עליו אמאי פשוט, כביעתא בכותחא דמאי בכך דשתיקה כהודאה אכתי איכא למימר דעיני' נתנה באחר וכמש"ל דגם התה"ד לא החליט הדבר אף באמרה בפי' טמאה אני לך ואני תמה שלא הביא דברי הטור סי' קע"ח וגירסת הב"י וגם לפי דעתו יותר הי' לפרש דעיקר כוונת הרשב"א רק לומר דמיירי בלא הכחישתו דזה עיקר דבריו שם וסרכא דלישנא נקט דשתקה ויכול להיות שלא היתה שם כלל או דלא הי' שתיקה ממש רק שאומרת איני רוצה להשיב וכדומה. אמנם האמת דדעת הרשב"א כמ"ש הב"י דבשתיקה קה לע"א אינה אסורה רק במהימן כבי תרי אמנם אחר שאין מבואר בהדי' כן ברשב"א והתה"ד מסתפק בדבר ורש"ל ומהרי"ט החליטו לאסור יש לחוש לדבריהם וכ"ש באומר' טמאה אני לך אף בפני ע"א וע"א אומר זינת' כעובדא דתה"ד דיש להחמיר ואפי בלא רגל"ד

ועתה אבא לבאר דברי הרמ"א ודוקא שאין רגלים לדבר הביא דברי הרא"ש דאף באומרת טמאה ולא ארכס מותרת והב"ש כתב דאשתמיטתי' התוס' פ' אע"פ, ולבאר הענין צריך אני להאריך קצת. והנה דברים אלו לקוחים מתה"ד כמש"ל והוא מפרש מדמקשו התוס' אהנך עובדא ולא אמתני' צ"ל דדוקא ברגלים לדבר אמרינן שו"א חד"א משא"כ במתני' דליכא