תשובות הרא"ם חלק ג סא

לענ"ד אינו חולק כלל כמ"ש דאיהו מיירי בהוא אומר אשתי זינתה אבל לא בהיא אומרת והוא מאמין. ומה שכתב דאין כח ביד המורים לכוף להוציאה יתבאר לקמן באריכות

ומ"ש בענין עד אחד בערוה ודאי יפה כתב דבעינן שניהם מודים אף למאן דמחמיר בקידושין, ומ"ש דא"כ יצא לנו דין חדש במקדש ע"י שליח וזה לא מצינו בשום מקום עכ"ל. ובאמת הדברים מבוארים למאן דמחמיר בע"א מחמיר גם בזה ועיין בסי' מ"ה ובב"ש סק"י ובסי' ל"ה ובב"ש סק"ג, ויש לי בזה אריכות דברים ואין כאן מקום להאריך. אמנם אכתי לא דמיא לנ"ד משום דהתם הטעם חזקה שליח עושה שליחותו ועיין בסי' ל"ה בהגהה סעיף ג' וח"מ סק"ט וב"ש סק"י וי"א וסעיף ט"ו ובסי' מ"ה סקי"ב וגם בזה יש לנו אריכות דברים ואין כאן מקומו. ומ"ש אכן מטעם אחר והשיג גם על הח"ץ לא ידעתי מדוע השיג על הח"ץ הלא דבריו דברי הג"ה בש"ע ויתבאר לקמן באריכות. ומ"ש בענין חשוד ודאי יפה כתב אם הוא מוחזק לחשוד ויתבאר הכל באריכות לקמן. ומה שפלפל בענין עדות שאי אתה יכול להזימם לדעת הרמב"ם דס"ל דהוי הכחשה בגוף העדות, ועיין באו"ת סי' ל"ח סק"א שהביא קושיא על פלוני רבעני לאונסי בשם חותני זקיני הגאון מו"ה חיים יונה, ולולי שאיני כדאי היות שידעתי שהגאון הנ"ל הי' גאון לאמיתה של תורה הייתי אומר דאין כאן התחלה לקושיא זו, דהמעיין בלשון הרמב"ם יראה דהיכי דהעדים העידו שפלוני הרג לפלוני בירושלים ובאו אחרים ואמרו הלא אתם וההורג וההרוג הי' עמנו באותו היום בבבל ויכול להיות שהרגו בבבל אבל עכ"פ בירושלים לא הרגו הוי הזמה, וכן נראה מלשונו שבחלוקה הראשונה כתב שאמרו בפירוש להד"מ שיודעין בודאי שלא הי' שום הריגה הא לא"ה הוי הזמה. וראה שדקדק הרמב"ם בחל קה ראשונה ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ולא כלשון הגמ' עמנו הייתם משום דהכוונה דאין מזימין את העדים על המקום רק דגם המזימין הם אומרים שהם היו באותו יום באותו מקום שהעדים אומרים וראו שהדבר שקר אם כן אין מזימין את העדים כלל רק מכחישין את המעשה ובחלוקה הב' כתב שההורג או הנהרג הי' עמנו ודקדק וכתב כאן עמנו הי' דכאן מיירי שאומרים שההורג הי' במקום אחר אבל אין מעידים כלל על העדים אם הי' במקום אחר ובחלוקה הג' כתב שעיקר אם אין מעידין על גוף המעשה אם אמת או שקר וא"כ מכל החלוקות נראה שאם העדים מעידים שבבבל הרג זה לזה ובאו אחרים ואמרו שבאותו היום העדים וההרוג עמנו הייתם בירושלים ואעפי"כ הענין יכול להיות אמת שהמעשה הי' בירושלים זולת שעכ"פ העדים העידו שקר שהי' בבבל שהרי עמנו הייתם בירושלים נראה דהוי הזמה ועכ"פ אין שום ראי' מדברי הרמב"ם להיפך, וא"כ לק"מ מפלוני רבעני לאונסי דמשכחת הומה בפשיטות בעמנו הייתם אבל המעשה יכול להיות אמת באותו מקום שהי' המזימין ודוק היטב ואולי הגאון לא אמרה אלא לחדד את התלמידים

שוב ראיתי שעיקר קושיות הגאון ז"ל על הלח"מ שפירש כן דעת הרמב"ם ומה שהביא דברי הגאון נודע ביהודא בדין עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות הגאון נר"ו הפריז על המדה לומר דאף מדאורייתא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדיני ממונות ולענ"ד ברור דמדאוריותא בעינן דהרי עיקרא דמילתא ילפינן מועשיתם לו כאשר זמם וזה מפורש בדיני ממונות דמינה ילפינן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והאיך אפשר לומר דכאשר זמם לא קאי עליו אמנם מדרבנן י"ל כמ"ש דלא בעינן דרישה וחקירה כן לא בעינן יכול להזימה ואף דדרישה וחקירה דכתיב בעדים זוממין לא קאי רק על המזימין כמ"ש הגאון הנ"ל זה אמת אבל עכ"פ ועשיתם לו כאשר זמם קאי על הניזומין את זה ראיתי לעיין בדברי מע"ל בדרך העברה כי אין הזמן מסכים ואיני מופנה מכל צד ועתה אבא לבאר הנלע"ד בנידון דידן ובזה צריך אני להאריך קצת אבאר דברי הש"ע והרמ"א סי' קט"ו ס"ו ודברי האחרונים היות בכמה ענינים לא נתחוורו לי דבריהם במחילה מכ"ת. מתחלה אבאר מ"ש הרמ"א הודית בפני ע"א ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת ועיין בב"ש שנדחק בזה מאי קמ"ל ולענ"ד שכיון לדברי תה"ד וכן נראה מלשון הד"מ ואעתיק לשון תה"ד סי' רכ"ב ונראה שם לשון השואל שהוקשה לו על תוס' דכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל מאוס עלי שהקשו על עובדא דנדרים דבאמרה טמאה אני לך אף בלא אירכוס נימא שוויא נפשה חתיכא דאיסורא וע"ז הקשה השואל אמאי לא קשיא להו ממתניתין דנדרים גופא והשיב התה"ד וזה לשונו פשיטא דמתורץ יפה דדוקא היכא דאיכא רגלי' לדבר נמי בלא"ה ואומרת טמאה אני לך בכה"ג אין להתיר מטעם שוויא אנפשא חתיכא דאיסורא אבל בלא רגלים לדבר לא חיישינן במה דשוויא אנפשא חתיכא דאיסורא, ואח"כ כתב דבנידון דידי' יש להתיר דהא כתבו התוס' פרק אע"פ דאין להתיר באומרת טמאה אני לך דדוקא משום דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן לה אלא הואיל ויש רגלים לדבר כדפי' לעיל ואיהו נמי הודה לא אמרינן רוב נשים משקרות להאכילה דבר האסור וכיון דהכי הוא א"כ בנ"ד אף שהבעה"ב גברא מהימנא הוא והבעל מאמין לו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאתה שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו שבודאי כך הודית מ"ת לא הוי אסורה לו אלא מטעם דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפרישית, ולגבי דידה לא שייך כלל לאוסרה משום דאגברא דמהימן והבעל סומך עליו קא מסהיד דהא איהי ידעה אם קלקלה אם לא ומאי שייך שיסמוך לב' על דבריו של זה ולגבי הבעל אין כאן דבריו לאסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחר ולכך אמרה טמאה אני ולפיכך ממ"נ שריא עכ"ל. והדברים ראויים למי שאמרם ועיקר כוונתו דרגלים לדבר אינו מועיל לענין דנימא דגוף הדבר אמת ואסורה על בעלה מצד הבעל דז"א דרגלים לדבר מועיל דלא נימא דרוב נשים משקרות וממילא האיסור מצד דשוויא אנפשי' חד"א וא"כ במכחשת את העד שהודית בפניו לא שייך לומר דשווי' אנפשי' חד"א אף דהבעל מאמין לו דהודית דמאי בכך שהבעל מאמין אכתי אינה אסורה עליו מצידו רק מצד עצמה דשווי' אנפשי' חד"א וכיון דהיא מכחשת גם עליו לא שייך הסברא דשוויא חד"א כיון שהיא אומרת שלא הודית מעולם ואין עלי' שום איסור ובמה נוכל לאוסרה על בעלה ובעד המעיד אינה נאסרת ע"פ ע"א וזה נראה כונת רמ"א במ"ש והודית בפני א' ואח"כ אומרת דשקר הוא וכו' וקמ"ל בזה אעג"ב דמאמין הבעל וסומך על דבריו ואיכא ג"כ רגלים לדבר אפ"ה מותרת כנ"ל ותימא על הח"מ וב"ש דנדחקו בפירושו דמאי קמ"ל

ועתה אבא לבאר מה שכתב רמ"א ואם הודית לפני א' שנטמאת הנחשד מצטרף עם א' לאסרה וכתבו האחרונים דמיירי דוקא באיכא רגלים לדבר והנה לבבי לא כן ידמה והנה דברים אלו לקוחים מדברי התה"ד ואעתיק לשונו ונראה דאפי' בלא רגלים לדבר יש להחמיר וז"ל התה"ד אפם אי קשיא לי דאם החשוד