תשובות הרא"ם חלק ג נז

היה רוצה לקדשה בכל המנה והיא הי' רוצית להתקדש דוקא בכל המאתים ואח"כ תבע האחד את חבירו והלך וקדשה דהיינו שאמר לה הרי את מקודשת והי' מונה והולך ולכך לא הצריכו להזכיר שנית כי אין כאן תנאי שיתקיים אחר שתגמר המעשה כי שניהם כוונתם שלא תגמר המעשה עד שישלים ולכך הי' מונה והולך, ולכך שפיר ס"ל אם האיש תבע את האשה והי' מונה והולך אינה מתקדשת עד שיתן מאתים שעדיין לא חלו הקידושין כלל ולא שייך דברים שבלב לבטל המעשה כי עדיין לא חל המעשה כלל אמנם בעובדא דמהרי"ט אין ראי' לפ"ז. אמנם מה שהביא הרמב"ן בגיטין מההיא דתוספתא לההוא דאמר לעדים אני אתן גט על תנאי או להאשה בפני העדים ומחלק בין אם נתן הגט סתם דהוי כנידון התוספתא נלע"ד דאיהו מיירי שאמר לאשה או לעדים להודיע להם שהגט שיתן אח"כ סתם הוא ע"ת זה ולכך אם נתן סתם ודאי ע"ד ראשון עושה כמו שכתבתי למעלה בכוונת תשובות הרא"ש רק אם הזכיר אח"כ תנאי אחר ס"ל להרמב"ן דלא דמי לההוא דתוספתא וביטלו דבריו האחרוני' את הראשונים. שוב מצאתי ברא"ש בקידושין בדפוס אמשטרדם החדשים לשון התוספתא ומשמע בהדיא דמיירי במונה והולך ואם יכולה לחזור בה ודוק. אמנם הר"ן בקידושין פירש התוספתא בע"מ וקדשה אח"כ בדינר

סימן יח

ב"ה

שלום וישע רב אליו יקרב אור נערב. ה"ה כבוד הרב המאוה"ג ש"ב וכו' מו"ה יצחק אייזיק נ"י

עם היותי טרוד בכמה ענינים פניתי א"ע מכל צד לעיין בדבר העגונה לאהבת מעכ"ת ולעיין בדברי קדשו. והנה לענ"ד לא מצאתי שום מקום להתלות עליו ולהוציאה אפי' מספיקא דאורייתא, והנה מ"ש בשם בני דוד שכתב בשם המבי"ט באומר באה רוח סערה וטבעו כולם יצאו מאיסור תורה דברים אלו מועתקים ג"כ בקונטרס עגונות סימן תל"ה, אמנם רומעכ"ת העתיק בצדו דברי מהרח"ש שכתב נטבעו בלי הצלה, ודברים אלו סותרים זא"ז ובודאי פליגי אהדדי ובאמת המבי"ט לא הביא שום ראי' לדבריו והמבי"ט עצמו כתב להיפך דדוקא בנטבעו ומתו וכאן סתם דבריו דנטבע לחוד מהני ולא פירש שום ראי' ותשובה למאי דמשמע מדברי כל הפוסקים להיפך עד שבא בנו מהרי"ט ופירשו בח"ב חלק וה"ע סי' ל"א ונדחק מאד ליישב לשון הפוסקים המבוארים להיפך, ואלו תמצית דבריו שם דכל שהעד מעיד שטבע בודאי אין לנו לומר שראו שנפל וצפו מים על ראשו ומעיד שטבע שכמה פעמים שטובעים ועולים והמעיד שטבע להודיע מיתתו בא וסתמו שטבע ולא עלה וכל עצמן של הרמב"ן והרשב"א והריב"ש לא באו אלא לחלק בין מם שאל"ס למעיד שטבע או שנשברה הספינה ותדע מעובדא דחסא דלא אמרו לה ולא מידי אע"פ שלא הזכיר בעדותו ששהה משום דמסתמא אינו אומר טבע פלוני אא"כ ראה שטבע ולא עלה עכ"ל. והנה הרב ז"ל נדחק מאד בלשון הפוסקים להעמיד דבריו ולשון הרמב"ן והרשב"א והריב"ש לא משמע כן שהרי הב"י כתב בשם הרמב"ן וז"ל וצריך לחקור אם ראה שטבע במים ושהה עליו כדי שתצא נפשו וכן סתם הרמ"א בהגהה סעיף ל"ד וכן הסכימו האחרונים וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם שכתב לים הגדול ומת, וגם אח"כ כתב שטבע ולא עלה משמע דוקא במעיד בפירוש טבע ומת או לא עלה אז אמרינן דהוי כמעיד ששהה הא לא"ה לא הוי כמעיד ששהה. והנה מו"ה בצלאל אשכנזי רצה לדקדק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שפירש ספינה שאבדה בים היינו שלא נשאר לה עוגין ומשוטות משמע אבל נשברה ונפלו אנשיה לים הוי מים שאל"ס, אמנם לענ"ד א"א לומר כן בדברי הרמב"ם שלבד מ"ש למעלה שמדקדוק לשונו נראה להיפך, אמנם מלבד זה הרי דברי הרמב"ם מבוארים להיפך שהרי בפ"ט מהלכות תרומות ובפ"ו מהלכות גירושין כתב בהדיא דמי ששטפו נהר נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וא"כ מאי בין נשברה הספינה ונפל לים לשטפו נהר (וראיתי למעכ"ת שהעתיק בדברי מהר"ב אשכנזי וכיסום המים ובאמת לא נמצא זה בדברי מהר"ב אשכנזי ולא בשום פוסק לחלק כן וגם לפ"ז הי' מקום לחלק גם לאותן שפירשו ההיא דספינה שאבדה היינו נשברה ולחלק בין כיסום המים או לא), אמנם באמת יורה דאין כאן פלוגתא בין הרמב"ם לכל הפוסקים אמנם מה שפירש הרמב"ם שאבדה שנשברה כליה ולא פירש נשברה, נלע"ד דזה בעצמו דחקו לפרש כן משום דההיא דשטפו נהר הוא מהירושלמי דקתני התם על הא דר"א בן פרטא דשלשה דברים נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים קאמר התם תני הוסיפו עליהם גררת ויחיה נפלה עליו מפולת ושטפו נהר, והוי קשי' לי אי ספינה שאבדה היינו נשברה א"כ היינו שטפו נהרי ומאי הוסיפו לכך פי' דספינה שאבדה אינו נשברה אבל אחר שהוסיפו שטפו נהר ממילא אין פלוגתא בין הרמב"ם לפוסקים שכל שלא שהה כדי שתצא נפשו היינו שטפו נהר וכן מבואר בהדיא בדברי הה"מ פי"ג מה' גירושין שכתב ומתבאר מדברי רבינו שמים שאל"ס וכו'. והנה הכ"מ השיג על הגירסא שמים שיל"ס. ולענ"ד העיקר כגירסא זו והם ממש דברי הרשב"א, בחידושיו ליישב ראיות הראב"ד מעובדא דחסא כאשר, אעתיק לשונו לקמן. ומ"ש הכ"מ שהרי בפירוש כתבו, רבינו למעלה, לא ידעתי מאי ראי' היא זו דשם קאי, על העד דכל שראה העד ששהה כדי שתצא נפשו יכול להעיד עליו בסתם ועוד דהתם י"ל דמיירי שמעיד בפירוש ששהה עליו כדי שתצא נפשו אבל בטבע ומת לא שממנו. ובאמת מדברי הראב"ד שהביא ראיה מעובדא דחסא כמ"ש הרשב"א והרא"ש מבואר דס"ל, דגם במים שיל"ס שייך בדדמי ולכך הביא ראי' דאיפשטא בעיין. אמנם הה"מ דקדק מדקאמר דוקא בים הגדול ומת אם ניסת ל"ת משמע דוקא בים הגדול אף דקאמר, מת חיישינן לבדדמי דהוא ס"ל דלא איפשטא בעיין, אבל במים שיל"ס ואמר טבע ומת לכתחלה תנשא דלא, שייך בדדמי והן הן דברי הרשב"א בחידושיו שאחר שהביא ראיות הראב"ד מעובדא דחסא דאיפשט בעיין, כתב כדברי הרמב"ם דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף. דלא איפשט בעיין ונראה מדברי הרמב"ם דדוקא במים שאל"ס שייך בדדמי אבל במים שיל"ס שאפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד על, בוריו של דבר היינו שעמד שם כדי שתצא נפשו ואח"כ מעיד עליו הא לא"ה אינו מעיד והלכך כל שמעיד סתם שמת במים שיל"ס נאמן עכ"ל ומדברי כולם נלמד שצריך שיאמר מת אבל טבע לחוד לא מהני ואין כאן עדות כלל אם שהה כדי שתצא נפשו אם לאו ועיקרן של דברים בטבע לחוד אף אם לא חיישינן בדדמי מ"מ הוא ספיקא דאורייתא משום דכל שאינו מעיד רק על טביעה י"ל דלא שהה כדי שתבא נפשו