תשובות הרא"ם חלק ג נו

לתנאי' אף דהי' קודם התחלה אפ"ה איכא חששא דיאמרו יש גט לאחר מיתה, והתחלתי לפלפל בשני ענינים (אף אלז הי' התנאי והאומדנא שוין כמו בשכ"מ דהאומדנא הוא אם ימות וכן הגילוי דעת בעובדא דמור"ם מלובלין הי' אם ימות משא"כ כאן דאומדנא אפי' אם יחזור אפי' אחר כמה שנים בלא הזמן והגילוי דעת והתנאי הי' על זמן שני שנים) והבאתי ראיות דמאן דס"ל דהולכין בממון בתר אומדנא אף לר"מ ולא בעינן ת"כ לבטל המעשה ה"ה לענין גיטין מתבטלין באומדנא אמנם הבאתי הרבה פוסקים דס"ל דכל היכא דהותנה ולא בפירוש מגרע אף כח האומדנא ולדידי' בנ"ד אדרבא דמה שהותנה ולא כפל מגרע האומדנא ודעת מהרי"ט כדעת הר"ן לחלק דכל היכא שנכנס לבית הספק בעי תנאי כפול וחזות קשה ראיתי בדברי הרב מו"ה אליעזר בהעתיקו דברי מהרי"ע עבר על בל תוסיף והפסיד הכונה וכן לא יעשה שסיים בדברי מהרי"ט וז"ל אבל היכא שהדבר ברור ואומר כן או מגלה דעתו בשעת מעשה א"צ לכפול דגילוי דעת עדיף מתנאי עכ"ל וכ"ז הוסיף מדעתו והפסיד הכונה דכונת מהרי"ט דוקא דלא עלה על לבו הצדה ני וסבור הי' שא"צ לשום תנאי משום שלא הי' ספק כלל אצלו ולכך מהני האומדנא משום דלא הי' צריך להתנות משא"כ בנ"ד שנכנס לבית הספק אם יבא אם לא יבא ובודאי הי' ראוי ליכנס בספק אולי יבא במשך הנ"ל או לא בודאי בעינן ת"כ עוד כתב דאתקין שמואל בשכ"מ ת"כ משום שיורד לספק ווה ממש יציבא בארעא וגיורא בשמי' שמיא, ולא אוכל לירד לסוף דעתו בכל מ"ש בענין וה ואני הוכחתי להיפך דבשכ"מ אינו יורד לספק דהא דומה לו שוודאי ימות דאל"ה הי' הגט פסול בלא"ה להרמב"ם משום בריר' יעו"ש בתשובתי ודברי הר"ן אינם סותרים זא"ז לפי מה שפירשתי דברי מהרי"ט לא מבעיא לשיטת ר"ת דס"ל בהאי דגיטו כמתנתו דמיירי בהדיא דנותן גט מחמת מיתה בפירוש וע"ש בפני יהושע ובמה שהארכתי שם בתשובה ראשונה ס"ל לר"ת דאפי' במצוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דפשיטא דבעי ת"כ אלא אפי' לשיטת רש"י ור"ח הרי כתבו התוס' דלהני בעינן כפילא משום דאיכא חששא דשמא יאמרו כו' ואילו התנה ולא כפל הרי נכנס לבית הספק כיון דהתנה וא"כ אם לא כפלי' אין התנאי כלום והדר איכא חששא דשמא יאמרו, כמש"ל אליבא דשמואל לשיטת רש"י ור"ח כל היכא דהתנה ולא כפל איכא חששא דשמא יאמרו. אמנם כאן הדבר ברור שמהרי"ט מודה דבעינן כפול כיון שגילה דעתו שהי' מסופק אם יבא ואם לא יבא כמו בע"מ שאתה כהנת. והנה בענין אומדנא הסכמתי לדעת מור"מ מלובלין דלא כמהרש"ל וב"ח וסמ"ע ומור"ם אלשיך רק דאין דחילוק בין ממון לגיטין אפי' היכא דבעינן ת"כ אליבא דר"מ לבטל המעשה, אמנם במ"ש מור"ם מלובלין דעובדא דפטומי אתיא אפילו לר"מ משום דהותנה קודם אף דלא כפל הוי ככפל בזה. והנה מדברי התוס' והרא"ש בגיטין מבואר בהדיא בסוגיא זו דאתיא כרבנן דר"מ, וגם הוכחתי דלא עדיף מה שאמר קודם ממה שאמר בשעת מעשה והנה לפמ"ש אם לימא דע"ד דבריו הראשונים נתן א"כ מלבד דלשיטת הפוסקים דתנאי מגרע כח האומדנא א"כ אין כאן לא תנאי ולא אומדנא כיון דלא כפל תחלה לתנאו, וכבר כתבתי דגם לדעת מהרי"ט כ"ש שהדין כן בנ"ד דבעינן ת"כ כיון שירד לספק ק"ו כאן שאין הגילוי דעת שוה להאומדנא וא"כ הגילוי דעת הוא ביטול האומדנא ואם נימא כיון דלא כפלי' לא ביטל האומדנא אכתי אף דאיכא אומדנא איכא חששא דגט לאחר מיתה כמו שהוכחתי מדאתקין שמואל. ואם נימא דביטל דבריו הראשונים וליכא רק אומדנא לחוד א"כ גם מור"ם מלובלין מודה דאיכא חששא דשמא יאמרו ועכ"פ אף אם אמרינן דע"ד הראשונים נתן אינו מועיל כלום כיון דלא כפל לתנאו. כ"ז יוצא מתוך הפלפול שכתבתי באריכות, ולפי הנראה לא שתו לבם לעיין בכל מה שכתבתי וכמדומה אף דרך העברה בעלמא. זהו ספק א'

עוד שנית יש לפקפק דהדבר ברור דאם מזכיר תנאי קודם כתיבת הגט אם נימא דכל עשיותיו הרי הוא עושה ע"ד דבריו הראשונים א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הגיטין הניתנין ע"ת כשבאין לפני ב"ד ואומר שרוצה לכתוב הגט ע"ת דא"כ הוא פסול לדעת הרמב"ם והש"ע ולא מצאו אנשי חיל אופן ליתן גט ע"ת בנחפז ללכת אם לא גט זמן כמבואר בש"ע סי' קנ"ד והבאתי דברי מהרי"ט ומבי"ט ומוהר"י בי רב דאפילו אם הסופר לא ידע כלום רק שהגיד בפני אחרים שיתן הגט על תנאי אפ"ה הגט פסול, וצ"ל שיאמרו לו שיגמור בלבו לגרש בלי תנאי ואם יהי' רצונו אח"כ בתנאי יזכירנו בנתינה, ואם נימא מאחר דמור"ם בסדר גיטין לא הזכירו אין צורך בזה א"כ ע"כ צ"ל דס"ל למור"ם דבהא שמבטל כל דיבור הגורם לפסול הגט בכלל גם דיבור התנאי למאן דפסל (ובאמת לענ"ד מוהר"ם מיירי שלא הזכירו סמוך לנתינת הגט בפני ב"ד או בפני עדים שיהא בעסוקין באותו ענין רק קודם דלא ע"ד ראשונה נותן ולכך לא הזכיר זה), אמנם אף לפי דעתם שלא הזכיר המסדר להבעל שיסכים בלי תנאי כפשטא דלישנא דסדר גיטין ע"כ צריכים להודות שנתבטל דבריו הראשונים במה שביטל כל דיבור הגורם לפסול הגט וכ"ש בנ"ד שכתבו דכל העם ידעו שיתן על תנאי וגם הסופר הי' יודע מהתנאי שאמרו תחלה שהוא פסול אם נאמר שיש ממש בדיבור הראשון אע"כ שבטלו או מחמת שלא כפל תנאו. עוד כתבתי דאם נימא דבאמת שגגו בזה ואיכא אומדנא ולא נכלל בכלל הביטול התנאי הראשון הוי עכ"פ אומדנא וגילוי דעת איכא למימר דהגט פסול לחומרא שנכתב ע"ת וצריכה גט אחר להנשא לשוק, ועוד כתבתי דיש להסתפק דאין אנו בקיאים כמ"ש מור"ם מרוטנבורג בהגה' מיימוני' ובמרדכי וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאולי לא דמי ליוצא בקולר וליוצא בשיירא וכבר כתביו דהדיבור הראשון אינו כלום שלא הי' כפול אף אם נימא שלא בטלו וסמך על דבריו הראשונים. ועוד כתבתי דאף התיר איסור נגד הרמב"ן והריטב"א ולדעתם הוא דעת הגאונים דלר"מ לא מהני שום אומדנא אפי' בממון ק"ו בגיטין וקידושין רק דאנן לא קיי"ל כר"מ, אמנם בגיטין וקידושין חיישינן לדר"מ ולדידהו לא מהני אומדנא וצ"ל לדידהו בהאי דרב הונא דגיטו כמתנתו כשיטת ר"ת ועיי"ש, או כמ"ש לשיטת מהרי"ט וא"כ כאן יש להחמיר אף בדאיכא אומדנא מצד המעשה גופא גם כבר כתבתי דכאן אין הגילוי דעת והאומדנא שוים ולשיטת ר"ת אין כאן אומדנא אף בשכ"מ. ועוד כתבתי כשהזכירו שיזכיר התנאי בשעת נתינה אם ירצה ליתן בתנאי א"כ אין לומר שסמך עצמו על דיבורו הראשון וגם האומדנא בטילה די"ל דעשה כן במתכוין כמ"ש למעלה

השמטה שוב ראיתי דבלא"ה לענ"ד יש לעיין במהרי"ט שהביא ראיה מההוא דתוספתא דנראה ברור דההיא דתוספתא לא מיירי מענין תנאי כלל דהיינו שזה הי' רוצה לקדשה בדינד ע"מ ליתן לה מנה וזו היתה רוצה בתנאי שיתן לה מאתים דבזה אפשר גם התוספתא יודה שכל שקדשה אח"כ בדינר ולא הזכירו התנאי והיא קבלה סתם דמקודשת בלא תנאי ואין כח בדברים שבלב לבטל המעשה שכבר נגמר. אמנם התוספתא מבואר מהלשון דמיירי שהוא