תשובות הרא"ם חלק ג נא

שאמר בהדיא שרוצה לגרש בלי תנאי ולא פירשו כמ"ש הב"ח שגמר בפיו לגרש סתם ולא הזכיר. כלום כמו שפירשו למאן דס"ל אחריות לאו ט"ס דמיירי שנתרצה בתחלה למוכרו סתם ונלע"ד משום דהוי קשיא להו בשלמא במכירה שייך שפיר לחלק בין אם אמר המוכר קודם התחלת המכירה או אח"כ שכבר נתרצה הלוקח לקנות ולא דברו כלום מאחריות ממילא כיון דאחריות לאו ט"ס הוי כנתרצה הלוקח בפירוש לקנות בלא אחריות כיון דלא התנה שע"ד כן הוא קונה אבל בגט אין לחלק בין קודם הכתיבה לקודם הנתינה דהרי לשיטת רש"י והרמב"ם וכן פסק בש"ע אין להזכיר שום תנאי בגט אפי' בע"פ קודם כתיבת התורף (ולמאן דס"ל עידי חתימה כרתי אפי' קודם חתימת העדים פסול וכן למ"ד אין ברירה מדרבנן ג"כ פסול כדמוכח בה"ה) רק אם רוצה ליתן ע"ת הוא מתנה בשעת נתינה א"כ הוי עיקר ההתחלה קודם נתינה והוי בגט קודם הנתינה כמו במכירה קודם ההתחלה לכך הוצרכו לפרש שאמר קודם בפירוש שרוצה לגרש בלא תנאי (אמנם ברש"י מבואר שלא כתב התנאי בגט וצ"ל הכונה אחר התורף ובאמת בזה נלע"ד עיקר בכונת התוס' כדעת הב"ח ומור"ם מלובלין ופני יהושע) והנה בשיטה זו כתבנו במקום אחר וכאן אבאר הצריך לענינינו דלכאורה קשיא טובא על שיטת הרמב"ם שכתבנו למעלה דכל שהזכיר שום תנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול וטעמי' דידי' משום דבשעה שנכתב לא נכתב לשום כריתות גמור דעדיין אגידא בי' דדילמא לא יתקיים התנאי ויהי' הגט בטל ונשאר לו זכות בגט ואף אם נתקיים אח"כ אפ"ה לא מהני משום דאין ברירה ולפ"ז קשיא לפענ"ד דנראה מלשון הרמב"ם בהלכות גירושין שהסכים לשיטת רש"י ור"ח בפירוש מילתא דרב הונא דשכ"מ גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכח כמו במתנת שכ"מ רק דפסק כרבה ורבא דמשום שמא יאחרו לכך אינו חוזר וא"כ לשיטתו אמאי הוי גט כלל אף אם ימות, לא מבעיא לשיטת הר"י בי רב הביאו המבי"ט דכל שגילה דעתו אפי' בפני אחרים שרוצה ליתן גט על תנאי אעפ"י שהסופר לא ידע מזה כלל אפ"ה הגט פסול כיון שבשעת כתיבה הי' ספק אם הגט כריתות אם לאו וכן הסכימו כל האחרונים כמבואר בתשובות מהרי"ט, ולא מצאו כל אנשי חיל איזה אופן במי שנחפז ללכת ואין לו פנאי ליתן הגט לגרש על תנאי רק לגרש על זמן וכמבואר בש"ע סימן קנ"ד, ומהרי"ט המציא אופן חדש שיתלה התנאי בביטול השליחות אבל אינו יכול לומר לשליח שיהי' הנתינה על תנאי דא"כ הוי תנאי בכריתות והדר הוי גט שלא נכתב לשם כריתות גמור שהרי רוצה להתנות בשעת נתינה, ולפ"ז לכאורה אם נימא דגט ש"מ איכא אומדנא דאינו נותנו אלא ע"ד אם ימות ואם לא ימות לא יהי' גט דלפ"ז אף אם ימות הי' ראוי שלא יהא גט כיון שלא נכתב לשם כריתות גמור. ודוחק לומר דרב הונא אית לי' ברירה, ועוד דהא רבה ורבא איירי בי' ורבא גופי' הוא מרא דשמעתא דאמר שתקוהו שתוקי לבעל עד דכתב לי' לתורף ולפי פי' הרמב"ם קאי על כל התנאים ומטעם הנ"ל ופסק כוותי'. אמנם אפי' לשיטת מהר"י בן חביב הביאו הר"ש דרוצה לצדד להקל אף אם הזכיר התנאי קודם כתיבה כל שאין הסופר יודע מהתנאי דהוי גיטא אכתי קשיא טובא דהכא לא שייך למימר דאין הסופר יודע מהתנאי כיון דאמרינן דסתם כ"מ אומדנא דמוכח הוא שנותנו על תנאי אם לא ימות יהי' הגט בטל א"כ היכא דאיכא אומדנא לכל העולם הרי הסופר בכללם וגם אצלן אומדנא דמוכח שהשכ"מ אינו מגרש רק ע"ד אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט

ומה שנלע"ד כזה הוא דאע"ג דאמרינן בשכ"מ איכא אומדנא עכ"פ אין הכוונה שנותנו על תנאי אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט וכה"ג גבי מתנה רק הכוונה דכל שכ"מ שהוא מצוה מחמת מיתה ונותן גט איכא אומדנא דמוכח משום שסובר שבודאי ימות ולכך נותן גט או מתנה בכל נכסיו ואינו מעלה על לבו כלל אולי יחי' ולכך אם עמד חוזר משום דהוי גט ומתנה בטעות וא"כ בשעה שמצוה לכתוב הגט הוא באמת מצוה לכתוב לשם כריתות גמור משום דאינו מעלה על לבו כלל בד השני אולי יחי', וכדומה לסברא זו כתבתי למעלה בשם מוהרי"ט שפי' כן בדעת הר"ן, אמנם לסברא זו יש לחלק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא לשיירא ודוק

ובזה מיושב ג"כ דלא תקשה קושיא הנ"ל גופא על מור"ם מלובלין בעובדא ד די' וכו' על מה שרבה לפרש כן תקנות הר"י מפאריז דא"כ כיון שכל זה נעשה קודם התחלת הגט הוי לי' תנאי קודם כתיבת הגט ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאין זה ענין לתנאי כלל רק שנתן הגט מחמת שסמך שבודאי לא תעבור האשה על הא"ח והקנס ולא עלה על לבו הצד השני ולכך לא הוצרך לתנאי כלל ואין כאן תנאי וגמר ונתן לשם כריתות בלי שום תנאי

ובזה מיושב מה שהשיגו עליו שאחר שאמר המגרש שמגרש בלי תנאי ביטל דבריו הראשונים ולמה שכתבתי אין כאן ביטול שאין זה תנאי כלל ובאמת לא נשאר לו תנאי. גם מה שהשיגו שלא עלה על לבו ביטול הגט וסמך על הא"ח והקנס, ולפמ"ש מהאי טעמא גופא אם היא חוזרת בה הוי גט בטעות משום דמתחילה לא נתן לה אלא משום דהימוני הימנה והיא הטעתו. ואני רואה הדברים ק"ו ממה שכתב מוהרי"ט גבי כסבור הייתי שהיא כהנת ק"ו בנידן דידן שנשבעת וקבלה עליה קנס דשייך לומר הימוני הימנה והיא הטעתו והוי גט בטעות, והרי מהרי"ט כ' כן אף לדעת הר"ן דס"ל גילוי לא מהני ואפ"ה ס"ל היכא דהטעתו הוי מקח טעות ואני תמה על מה שפלפלו בדין פטומי מילי דבעובדא דידי' לא שייך פטומי מילי כיון שקבלה בא"ח וקנס וכמ"ש רש"י באיזהו נשך אי לא הוי פטומי מילי כגון שאמרה באמת ובשבועה. וגם לא ידעתי למה הוצרך לדחוק דבמקום שהתנה בפירוש לא שייך גזירה שמא יאמרו דהכא הוי גט גמור ועושין נשואין מחדש א"כ לא שייך הגזירה. ולדעתי לולא דמסתפינא הייתי אומר דעובדא דאיזהו נשך הוא ממש כעובדא דמור"ם מלובלין והא דאמרה אי קיימת דידך אנא היינו שתחזור ותנשא לו ואין הכוונה שיתבטל הגט ממילא רק שתחזור ותנשא לו, וכן נראה מדקדוק לשון רש"י שכתב שאין זה קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר, ולפירושם דאי קיימת דידך אנא היינו דלבטל גיטא, אינו מכוון הלשון ואם תרצה תנשא לאחר והו"ל לרש"י לפרושי והגט קיים אלא כוונתו דהתנאי הי' שתנשא לו דוקא, ולכך כתב רש"י ז"ל שאין זה לשון תנאי ולכך יכולה להנשא לאחר.. וגם ת"ש רש"י אי לאו פטומי מילי ואף אם אמרה באמת ובקבלת שבועה ואם נימא דאי קיימת דידך אנא מצד ביטול הגט מה ענין שבועה דידה לביטול הגט אלא ודאי שנשבעה שתנשא לו כעובדא דמור"ם, וגם בזה יתיישב יותר לשון התו' שכתבו דאף דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב איהי גופא אמרה פטומי מילי דלכאורה הם שני הפכים בנושא אחד, ובדוחק ליישב דבריהם וגם לשון פטומי מילי דגבי גט קשיא לי טובא