תשובות הרא"ם חלק ג מז

תקשה הא מרא דשמעתא דמוקי בדלא כפלי' לתנאי הוא רבא ואיהו ס"ל דיש גילוי דעת בגיטין וא"כ ל"ל ת"כ הא בגילוי דעת סגי לדידי'. והנה הרשב"א בחידושיו בקידושין כתב בשם התוס' להכריח מרבא דס"ל גילוי דעת בגיטין מהני דגילוי דעת עדיף מת"כ אמנם כוונת הרשב"א דמרבא נשמע אף לדידן דס"ל כאביי דלא מהני גילוי דעת היינו משום דהוא ביטול המעשה אבל בהא לא פליגי ומודה אביי דגם בגיטין גילוי דעת עדיף מתנאי כפול, ועוד דהרי הר"ן הוכיח מהא דש"ר ואיילונית בפרק תי שאחזו דלא אזלינן בתר גילוי דעת אף בממון לר"מ דבעי תנאי כפול. ודוחק לומר דהר"ן ותוס' פליגי בהא אי אזלינן בתר גילוי דעת בגיטין ושוה לממון אם לאו. גם מה שנדחק בדברי הרשב"א בפרק מי שאחזו הרואה יראה כמה יש בו מהדוחק והוציא הדברים מפשטן לא ידעתי על מה, גם לשיטתו דהרי הוא בעצמו הודה בסוף התשובה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אף בגיטין וע"כ צ"ל כן דהרי לשיטת רש"י ותוס' ס"ל לרב הונא גיטו כמתנתו בנותן גט סתם ומשום אומדנא כמו אומדנא דמתנת ש"מ ואף ר"ת לא חלק עליהם רק מטעם דלענין גט ליכא אומדנא וא"כ אף לענין גט שפיר מקשה התוספות אמאי במעשה קודם לתנאי התנאי בטל, ומ"ש ממתנות ש"מ דהא הכא איכא ג"כ אומדנא שאינו רוצה בקיום המעשה אא"כ יתקיים התנאי. ואם יש לחלק בין מעשה קודם לתנאי לאומדנא דמוכח א"כ היאך מקשה הרשב"א ממתנת ש"מ על מעשה קודם לתנאי. וגם בלשון הרשב"א פרק השולח נדחק מאד כאשר יראה המעיין שם. ועוד יש לגמגם טובא בתשו' זו ואכמ"ל. גם מה שהאריך בדברי הרמב"ם נראה שחזר בו והודה במקצת גם בסוף התשובה חילק בחילוקים דקים ותברא לגזיזי' יע"ש

אמנם מה שנלע"ד ברור דאין שום חילוק בין ממון לגיטין וקדושין ולמאן דס"ל דמהני גילוי דעת ואומדנא בממון ה"ה בגיטין וקדושין ואין לחלק ביניהם בשום דבר ועיקר דיני תנאי בממון כתיבא. זולת לדעת הרשב"ם והרי"ף בעינן ת"כ ובגיטין לחומרא וכאשר אבאר בקצרה ובמקומו הארכתי בזה וכאן אבאר בקיצור כל השיטות הצריך לענינינו ומתוכן ית' דברי רבי' הגדול הרמב"ם גבי מש"ר ונדרים ואיילונית אשר נתקשו בו האחרונים מפרשי דבריו הה"מ והב"י והלח"מ חתר ליישב דבריו ולא עלה בידו זולת בדחוקים רבים, וביותר ל"ל למימר בדלא כפלי' לתנאי הול"ל דלא אתני כלל והוא ישבו בדוחק יעו"ש, וגם מה שהקשה הפ"י. ומה שהביא מור"ם אלשיך ראי' מלשון הה"מ והרא"ש שכתבו לשון בדיני ממונות אין ראי' משום דעיקרן של דברים דגילוי דעת ואומדנא מבואר בדיני ממונות בדברי הרמב"ם בכמה מקומות משא"כ בדיני גיטין וקידושין וכמו שסיים הה"מ וזה מתבאר מדברי רבינו בכמה מקומות, ועוד דרבותא הוא דעיקרן של תנאי כפול בדיני ממונות כתיבא

ועתה נבא לבאר הנה שיטות הפוסקים והתוס' כפי מה שמבואר בדבריהם בקידושין דיש דברים דא"צ תנאי כפול אלא גילוי דעת דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד ויש דברים דאפילו גילוי דעת לא בעינן כגון הכותב נכסיו כו' וכן כתבו התוס' בכתובות פ' אלמנה ניזונות דף צ"ו ד"ה זבין ולא איצטרכו זוזי דמיירי שגילה דעתו בשעת המכר ויש דברים שאינו מועיל גילוי דעת עד שיתנה כגון אילו הי' מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לא"י דזה דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמר כן מעכשיו א"צ שום תנאי רק גילוי דעת ובכל מקום בעינן ת"כ דומיא דב"ג וב"ר אלא ודאי גילוי מילתא במילתא דאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה ויש דברים שאפילו גילוי דעת לא בעינן וכן חילק הרא"ש בקידושין בין קרקעות למטלטלין דלא מהני גילוי דעת משום דפעמים אדם מוכר מטלטלין אף שרצונו לישאר בכאן, וכבר עמדנו במקום אחר על שינוי לשון שבין תוס' בכתובות ללשון הרא"ש בקידושין ובלשון הרא"ש בקדושין וב"ב מבואר יותר וז"ל ויש דברים שאין מועיל גילוי דעת עד דאתני בפירוש כגון שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני ויש דברים שאפי' גילוי דעת א"צ משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפי' לא גילה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב משום דבלאו גילוי דעתו אנן סהדי דלהכי איכוין אבל ובין ולא איצטרכו זוזי בעינן גלוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואינו ידוע למה הוא מוכרן עכ"ל נראה מבואר דלשיטתם אף לר"מ דבעי ת"כ מ"מ היכא דאיכא אומדנא דמוכח אף דלא התנה כלום לא הוי דברים שבלב דהוי דברים שבלבו ובלב כל אדם וכיון דדברים שבלב הויין דברים א"כ לא שייך לחלק בענין תנאי כפול דהוי כאילו כפלי' וכאשר יתבאר עוד לפנינו ויש דברים דבעינן גילוי דעת אמנם אין הגילוי דעת מועיל אא"כ אחר שגילה דעתו איכא אומדנא דמוכח מצד מעשיו עצמו שהאמת כן הוא שע"ד זה שגילה דעתו עושה דבר וה ואנן סהדי שע"ד כן הוא עושה וא"כ ממילא חור הדין לאומדנא דמוכח דלא בעינן תנאי רק דהכא בעינן עכ"פ גילוי דעת דאל"ה לא הוי אומדנא דמוכח כ"כ מצד מעשיו, אמנם בתנאי קודם למעשה אף דאיכא אומדנא מ"מ מצד מעשיו ליכא אומדנא כלל רק מחמת דיבורו ודבורו לאו כלום דלא אתי דיבור גרוע כזה ומבטל מעשה, ויש דברים דלא מהני גילוי דעת דהיינו היכא אף שגילה ליכא אומדנא דמוכח שהאמת כן כמו שגילה דעתו כגון מוכר מטלטלין ממילא בעינן תנאי גמור ובזה פליגי ר"מ ורבנן דלרבנן מהני תנאי אפי' שאינו כפול רק שיהי' תנאי חמש אבל גילוי דעת לא מהני אף לרבנן וכן מבואר ברא"ש בב"ב ולר"מ בעינן ת"כ ולפמ"ש התוס' בכתובות פ' אעפ"י דף נ"ו דהא דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום דאי לאו דילפינן מב"ג וב"ר ה"א דאין שום תנאי מבטל מעשה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפינן מב"ג וב"ר כו' וטעם זה בעצמו כתב הרא"ש בתשובה לענין ת"כ כלל ל"ה סי' ח' וכלל ס"ה סי' כ"ד וכלל מ"ו סי' ב' וז"ל דאי לאו דילפינן מב"ג וב"ר לא הוי כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא נתקיים התנאי הי' המעשה קיים אי לא כפלי' לתנאי ולהכי בעינן שיהי' התנאי לגמרי כתנאי ב"ג וב"ר וקודם למעשה כו' ולפי מ"ש בשיטתו הדבר ברור בין אם יש גילוי דעת או התנה בהדיא ולא כפלי' שוין לר"מ אי איכא אומדנא דמוכח אחר שגילה דעתו מהני וכן אם התנה תנאי שאינו כפול אי איכא אומדנא דמוכח מצד מעשיו קצת עם התנאי אפי' לא כפלי' לתנאי דהרי עיקר הטעם דגילוי דעת מהני הוא משום דאיכא גם אומדנא דמוכח והאומדן מבטל המעשה שהרי אילו הי' האומדן דמוכח גמור בלא הגילוי דעת הי' מהני ולכך בלי ספק לשיטת התוס' משום דאתני לא גרע כיון דעם התנאי איכא אומדנא דמוכח שהאמת אתו שמחמת כן הוא עושה מהני, וכן מוכח דעת הטור בא"ח סי' תרנ"ח גבי אתרוג שכתב ולפמ"ש שאפי' בסתמא בריך להחזיר לו כ"ש באתני ולא כפל, ואע"ג דהטור קאמר במקום דאיכא אומדנא אף בלא גילוי דעת מ"מ נראה דאין חילוק דאף מאומדנא עם גילוי דעת איכא ק"ו, ולקמן יתבאר עוד והעיקר כמש"ל דזיל בתר טעמא דס"ל דעיקר כפילא בעינן משום דאל"ה לא אתי דיבור