תשובות הרא"ם חלק ג מד

תכ"ד דלא מהני לשיטת תוס' מטעם מסירה להדיוט דלב"ש דהקדש טעות שמי' הקדש הוי כמסירה אפי' בטעות וא"כ אינו יכול לחזור, אף תכ"ד עיין מ"ש זקיני בתב"ש סי' ד' סק"ה ולפמ"ש י"ל דדוקא בדבר התלוי בדיבור א"כ תכ"ד אתי דיבור ומבטל דיבור אבל התלוי במעשה אין הדיבור מבטל אף תכ"ד כמ"ש התוס' דבקדשים כמסירה להדיוט ולכך אפי' תכ"ד לא מהני]. אמנם מה שתירצו התוס' במנחות דאין פותחין בחרטה קשה להולמן דמה ענין זה לתכ"ד ואולי הוא כוונת התוס' בנזיר שדבריהם מגומגמין (ואפשר כוונתם דלמ"ד פותחין א"כ בתוך כ"ד מהני בלא חכם החרטה ולמ"ד אין פותחין וחכם אינו מתיר לאחר כ"ד לכך אף בתכ"ד לא מהני חרטה כיון דאף. חכם אינו מתיר בחרטה וצ"ע)

והנה לפי מה שבארנו לפענ"ד לפ"ז אין כאן ראי' כלל אף לדעת הרמב"ם לסברת הפ"י ולא ידעתי מה זה ענין לעדות שבטלה לומר דכל מה שאמר קודם תוך כדי דיבור בטל וממה דס"ל דנדר ופתחו עמו בטל או ממה דאמר ר' יוסי אם לכך נתכוין מתחילה דהתם עיקר כמ"ש התוס' דמעולם משעת דיבור הראשון הי' דעתו לכך רק שאינו יכול לדבר שני דברים כא' (וכ"כ התוס' בנזיר דאפי' לב"ש דאין שאלה בהקדש אפ"ה נדר ופתחו עמו מהני משום דלא חל מעולם ההקדש כיון דפתחו עמו) ובלא"ה דברי הפ"י צ"ע חדא מ"ש דדעת המקשן הי' דלענין לפרש דבריו כ"ע מודו ולא פליגי רק לענין חזרה, והתרצן ס"ל דדא ודא אחת היא וכי היכי דפליגי לענין חזרה ה"נ לענין לפרש דבריו וסמך עצמו על סוגיא דתמורה, וזה תימא דאיך ס"ד דסמך על סוגיא דתמורה דמפורש בהדיא דר' יוסי ס"ל להיפך ומחלק בין מפרש לחוזר. גם מ"ש שפירש בקושית הגמ' דרוצה להוכיח דבמפרש כ"ע מודו וא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ולשון המקשה משמע דרוצה להוכיח דר"י ס"ל דלאו כדיבור דמי, ובאמת כוונתו דאף רבנן מודו דכדיבור דמי, ועוד בפשיטות לאתויי מר' יוסי דברישא ס"ל כדיבור דמי ובסיפא דלאו כדיבור דמי וא"כ בהדיא יש חילוק בין חוזר למפרש גם לא ידעתי במה יתורץ קושית המקשן דעכ"פ לא מצינו שום פלוגתא לענין תכ"ד דהרי אפי' ר' יוסי לא פליג רק בקדשים ובתוך כ"ד גדול אבל לפרש לא מצינו שום פלוגתא שיחלוק על ר' יוסי להיפך ויסבור דלאו כדיבור אפי' במפרש ודוק

והנלע"ד ליישב סוגיית הגמ' להיפך לגמרי מדעת פני יהושע דהנה מפשע דברי המפרשים בענין טעם תכ"ד כדיבור בודאי אין לחלק בין חזרה ובין עדות שבטלה מקצתה משום דס"ל דכל תכ"ד כדיבור א' הוא אין לחלק ביניהם (אמנם לטעם זה אין לחלק בין כל התורה לקדושין וגירושין ומגדף וכן קדשים אמנם תוס' כתבו בב"ב דמגזירת הכתוב הוא לחלק ובקדשים כתבו הטעם משום דכמסירה להדיוט דמי, אמנם טעם זה אינו מוכרח דהרי הרבה פוסקים ס"ל דגם בקדשים כדיבור דמי, וברמב"ם אינו מבואר ג"כ זה הטעם, ומשמע מלשונו דטעם אחד לו עם מקדש ומגרש. ובאמת דיש לעיין דאם יכול לחזור תכ"ד ממילא לא נגמרה המסירה עד לאחר כ"ד כמ"ש רש"י ותוס' לענין למפרע נפסל כ"ש אם נאמר דלכל ענין הוי דיבור אחד דא"כ לעולם כל כ"ד הוי נדר ופתחו עמו). אמנם לפמ"ש הר"ן בנדרים בטעם הדבר משום דכשאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד אבל מקדש ומגרש דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אף תכ"ד לא מהני (ונראה בדעת הרמב"ם דמטעם זה עצמו לא הוי כדיבור גם בקדשים דהרי כללן בב"א וכתב דקי"ל בששה דברים תכ"ד לאו כדיבור דמי כו' משמע דכולהו חד טעמא) והנה לפי עיקר הטעם דכדיבור דמי לאו משום דכדיבור א' רק משום דבתחלת הדיבור הי' דעתו שיהי' יכול לחזור ולכך בדבר שעושה בהסכמה אינו יכול לחזור, א"כ לפ"ז יש לחלק דדוקא לענין חזרה הוא כדיבור אבל לענין אחר כגון לענין עדות שבטלה מקצתו לא הוי כדיבור א' וזה נראה כוונת המקשן שרבה להוכיח דעיקר כטעם הר"ן (ולא ס"ל דהוא גזירת הכתוב וגם לא ס"ל הטעם דבקדשים לאו כדיבור דמי משום מסירה מטעם שכתבתי למעלה) דאם נימא דלענין עדות שבטלה מקצת' נמי הוי כדיבור ע"כ צ"ל דכל תכ"ד הוא דיבור אחד א"כ אין לחלק בין קדשים ומגרש וקידושין כו' כיון דהכל דיבור א', ואפי' בקדשים מהני נדר ופתחו עמו כמש"ל ואפי' בהנך דחמירי הול"ל דכדיבור דמי וא"כ אמאי ס"ל לר' יוסי דבקדשים לא מהני תכ"ד א"ו דעיקר הטעם הוא כמ"ש הר"ן ולכך בקדשים דחמירי ועושה בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור משא"כ בשאר ענינים שדעתו לחזור תכ"ד (שוב ראיתי בדברי הרמב"ם ספ"ב הלכה י"ז ושם מבואר בדין שחוזר תכ"ד הוי נדר טעות) וא"כ לפ"ז ודאי יש לחלק דדוקא לענין חזרה כדיבור דמי משא"כ לענין עדות שבטלה מקצתה וא"כ מקשה שפיר כיון דחזינן דבקדשים לא מהני חזרה ע"כ הטעם דעושה בהסכמה וא"כ ממילא לענין עדות שבטלה נמי לאו כדיבור דמי (שוב ראיתי דמשמע בר"ן נדרים דבשאר ענינים ודאי כדיבור דמי כמו לענין קריעה ע"ש זולת לענין חזרה מחלק אבל אעפ"כ יפה כתבתי דלא תלי זה בזה דאף אם נימא בכל הענינים לאו כדיבור דמי מ"מ לענין חזרה י"ל בדבר שאינו עושה בהסכמה גמורה יכול לחזור תכ"ד ודוק היטב). ומשני הגמרא דתרי תכ"ד הוא ותכ"ד באמת אפי' בקדשים יכול לחזור וה"ה לענין שבטלה מקצתו כמש"ל משום דכדיבור אחד. אמנם הרמב"ם פסק כרבנן דר' יוסי לענין עדות שבטלה מקצתה, ולכך לא הביא בשום מקום דינא דר' יוסי דהוא והן פטורים וממילא גם לענין קדשים ג"כ אין חילוק בין דיבור גדול לדיבור קטן אף במפרש רק דוקא בפתחו עמו ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום לחלק בין דיבור גדול לקטן. ובמ"ש נתיישב היטב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שהעידו בב"א די"ל דמתני' אתיא כרבנן, אמנם לענין למפרע נפסל דתליא בחזרה אף רבנן מודו דכדיבור דמי אבל לענין עדות שבטלה מקצתה ס"ל לרבנן דלאו כדיבור דמי וכמ"ש שפסק הרמב"ם ודוק היטב

נחזור לענינינו לפי מה שבארנו דאין ראי' מדברי הרמב"ם בקידושין לדברי הפני יהושע משום דהוי נדר ופתחו עמו ק"ו דאין שוב ראיה כלל לנ"ד לחלק דאף בקידושין וגירושין יכול לומר שטעה אמנם אף אף לדעת הפ"י לא ידעתי היאך מדמה מפרש לאומר שטעה ובלי ספק דהוא ממש חזרה וגם לא ידעתי איך מהימן לומר שטעה דלמא הוא חזרה וגם כבר כתבתי דמה בכך שטעה אכתי כיון דעביד מעשה מהני ודברים שבלב אינן דברים כ"ש דאפי' דברים שבלב ליכא דשכח לגמרי ואף דהתוס' כתבו תוך כ"ד לא הוי דברים שבלב היינו כיון דמפרש תכ"ד בהדיא כוונתו הראשונה וא"א להוציא שני דברים כא' ומפרש הדיבור הראשון: ס

גם מה שכתב שאמירה ראשונה בטעות אני תמה דבאמירה לא הי' טעות דהרי צריך הי' לאומרה זולת שכחה ששכח להוסיף התנאי. ובאמת ראיתי בהיתר ה' שכתב שלא יאמר הרי גיטך קודם התנאי וזה פלא וכמדומה דאשתמיטתי' דברי המש"ל שהביא