תשובות הרא"ם חלק ג מג

קודם כתיבת התורף נמי לא בעינן ת"כ וא"כ תקשה תשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן קמ"ה והבאתיו כתשובה הראשונה וגם קצת יש להוכיח כן מקושית הר' אלחנן בגיטין והתוס' הם מהסוברים דאין תנאי פוסל קודם הכתיב' וס"ל דבתנאי דאם מתי לא שייך בריר' ואע"ג דבגמרא איתא האי ש"מ דיהיב גיטא לדביתהו כבר כתבו המפרשים דקא יהיב לאו דוקא (אמנם זה יש לדחות דא"כ לא הוי פטומי מילי אבל יש לומר לפני התורף והוא נתרצה תחלה לכתוב גט סתם והב"ח כתב דאף קודם הכתיבה אין הכרע דלא הוי פטומי מילי ק"ו באמצע הכתיבה) וכן יש להביא ראי' מתשובות מהר"מ מלובלין וב"ח החדשות ובתשובת גאוני בתראי אמנם הדברים ברורים ופשוטים וא"צ לראי' ולא עלה על לב א' מהם לומר דבתנאי קודם הכתיבה לא בעינן ת"כ מטעם שליחות אע"ג דהתם לחומרא והכא להקל באיסור כהונה שאפילו ריח הגט פוסל בו וכן יש להביא ראי' מתוס' בגיטין בפ' השולח דף מ"ו גבי המוציא אשתו משום ש"ר בד"ה אי אמר לה הכי דלדברי מעכ"ת הי' יכולין לפרש דאמר לה הכי קודם כתיבה ועוד דע"כ לשיטת התוס' אליבא דמסקנא לא שייך ברירה בשום תנאי משום דמברר דבריו כמ"ש התוספת בגיטין דאל"ה אמאי פסלי כל התנאים בגט אטו אותן דשייך בהו ברירה דע"כ לא כתבו דלא גזרינן אטו חוץ משום דחוץ לא הוי תנאי רק שיור אבל תנאי אטו תנאי ודאי יש לגזור (וכ"ש דקשה טובא לשיטת: מהר"י בן לב דס"ל דכל שלא הגיד לפני הכופר לא שייך ברירה) עוד כתבתי בתשובה דלדעת מהר"י בי דב והמבי"ט לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין ע"ת דבלי ספק דמגלה תחלה דעתו לפני המסדר שרוצה ליתן גט ע"ת וא"כ הגט פסול ואף דהרב אומר לו הס כי לא להזכיר התנאי עד הנתינה מאי מהני זה כמ"ש מעכ"ת וגם לפעמים גם הסופר שומע זה וא כ פסול אף לדעת מהריב"ל ואף בלא כפלי' יש לחוש לחומרא אע"כ כיון שמבואר בסדר הגט שמבטל כל, דיבור הגורם פסול בגט ממילא מבטל גם זה הדיבור וא"כ גם בנ"ד ממילא נתבטל גם מה שאמר תחלה להמסדר וגם זה ברור ומטעם זה נתבשל ג"כ היסוד שבנה רומעכ"ת לומר שע"ד הראשונה שע"כ א"א לומר דא"כ היו הגיטין הניתנין ע"ת פסולין, ועוד כתבתי שם דבנ"ד גרע טפי כיון שאמר לו הרב שיזכירו בשעת נתינה והוא לא הזכירו וי"ל דעילה מצא או חזר בו וכאשר כתבתי בתשובתי השניה וגם כתבתי בתשובתי השני' דאם לא הי' עסוקים באותו ענין לא אמרינן עד"ר עושה והארכתי בזה שם וקשה עלי להעתיק שני (ועל צד היתר השני קשה בעיני להשיב ולבי אומר לי דמזה נראה בעליל שרומעכ"ת לא כתב זה לא להלכה ולא למעשה זולת לעורר לב המעיין כי חס לי' למר לדמות דמיונות כאלה באיסור דרבנן ק"ו בדאורייתא)

ומ"ש צד ההיתר הג' כבר כתבתי דלא שייך כאן ע"ד ראשונה ועוד דמאי בכך דלא עדיף מה שאמר תחלה מאילו אמרו בשעת נתינתו כיון דלא כפלי' לא מהני, וגם שדימה זה לטעות דשליח לפענ"ד לא דתי כלל דלשיטתי' א"כ בהקדים לאו להן או מעשה לתנאי והוא צווח אח"כ שטעה ולא ידע ואנו יודעין שכן הוא שכלום חלקנו בין חבר לע"ה ה"נ דמהני ומכ"ש דקשיא טפי לשיטה זו דס"ל דטעמא משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה אומדנא מהני וכאשר הארכתי בתשובה א"כ קשיא דהרי אין לך אומדנא גדולה מזו וכאשר באמת הקשה הרשב"א בגיטין כאשר כתבתי בתשובה הראשונה אמנם כבר כתבתי בתשובה הראשונה דלשיטת הרא"ש בעינן שיהי' ה האומדנא מצד גוף המעשה עצמה הא לא"ה הוי דברים שבלב ואומדנא שמצד הדיבור לא מהני דלא מבטל מעשה אם אינו כתנאי ב"ג וב"ר, ואע"ג דאנו יודען בבירור שטעה וסבור דמהני מה לנו ולדעתו כיון שאינו יכול לבטל המעשה ואף שאנו יודעים בבירור שע"ת זה עשה המעשה וכיון שאין התנאי זה חל הרי המעשה בטעות אפ"ה המעשה קיים (וגדולה מזו כתבו התוס' ר"פ השולח דאפילו אנו יודעין שהוא אנוס מלפרש הוי דברים שבלב) ולא דמי לעובדא דמור"ם בשליח שטעה ואמר לי דהתם הי' מוטעה בעיקר הדיבור ולא הי' פיו ולבו שוין כמו המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שבשעת הדיבור לישנא הוא דאיתקל לי' ולכך לא הוי דברים שבלב וכמו שחילק הר"ן בקידושין להדיא אבל הכא לא הי' מוטעה כלל ופיו ולבו שוין בכל מה שדיבר וגם הנתינה הי' בכונה גמורה רק שאומר ששכח להוסיף תנאי ומה בכך ששכח ועשה מעשה אף אם נאמין לו אכתי במה יתבטל המעשה וגרע מדברים שבלב טובא (ועוד דעובדא דמור"ם הי' לאוסרה לעצמה וכאן הוא רוצה להתירה לעצמה וזה קשה ג"כ על הח"מ וב"ש סי' לו) ומכ"ש באמת אינו נאמן כלל ע"ז דאי משום דע"ד ראשונה עושה כבר כתבתי לעיל דליתא אדרבא ע"כ ביטל דבריו, ומה שהביא ראי' מש"מ היאך יליף איסורא מממונא ועוד דהתם ליכא עדים שהשכ"מ חייב כלום זולת שאנו באין לחייבו מצד הודאתו וכיון שרגיל לטעות אין ההודאה ראי' ואין אנו יכולין להוציא ממנו כיון שיכול להיות, שטעה באמת כיון שרגיל לטעות אין כאן הודאה (וגם לפי צד זה נראה שלעולם נאמן לומר, שטעה דהרי אינו מחלק בין תכ"ד עדיין וזה תימא ועוד דא"כ ג"כ תיקשה אמאי לא מוקי תוס' במש"ר שאמר קודם הכתיבה ויכול לקלקלה דנאמן לומר שטעה ושכח להתנות)

ומ"ש בצד היתר הד' והביא דברי הפ"י דלענין לפרש דבריו מהני אף בגיטין וקידושין ולכאורה באמת דברי הפ"י תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור בנתן לה דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בתנאי כך וכך דלהרמב"ם לא מהני מטעם מעשה קודם לתנאי ולהטור בלא"ה לא מהני מצד דבגיטין וקידושין לא מהני תוכ"ד, אמנם כבר ביאר הב"י דעת הרמב"ם דטעמו משום דהוי דברים אחדים לגמרי ומקושרים יחד וגם בתחלה כשהתחיל הדיבור הי' ע"מ כן (ולפי מה שפירש הב"י טעם הרמב"ם יש להביא לשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דאף בקדשים לא מהני תכ"ד ואפ"ה בנידון כזה מהני משום דבתחלה כשהתחיל הדיבור הי' כונתו ע"מ כן) וכיון שא"א להוציא ב' דברים כא' הרי הם דיבור א' והוי כמו נדר ופתחו עמו דמהני אפילו בקדשים כמבואר במנחות דף פ"א ע"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם וכו' אבל הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דלא הוי נדר ופתחו עמו לא מהני וכמבואר שם בתוס' ד"ה תודה מן החולין (ובאמת יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל דיש לומר דאין זה תכ"ד ודוק), וכן הוא טעם ר' יוסי אם לכך נתכוין תחלה, ודברי התוספת במנחות דף פ"א סותרים למה שכתבו בדף ק"ג, ואפשר דלענין תכ"ד דאינו יכול לחזור בקדשים אף לדידן דיש שאלה בהקדש מטעם מסירה ס"ל לתוס' דיש לחלק דבנזירות לא שייך מסירה ודוחק וצ"ע (אמנם בטור י"ל דס"ל דאף בקדשים מהני תכ"ד ועוד דאף אם נימא דלא מהני י"ל דס"ל הטעם כמ"ש התוס' דהוי כמסירה להדיוט ובפתחו עמו לא הוי מסירה משא"כ בקדושין שהוא גזירת הכתוב כמ"ש התו' בב"ב דף קכ"ט) ועיין בתוס' בקדושין דף כ"ט דבטעות לא שייך כמסירה להדיוט וא"כ שפיר תלוי חזרה