תשובות הרא"ם חלק ג מב

לפ"ז י"ל דאביי ס"ל דאי מצרפינן קברו מוכיח לחזקה קמייתא דש"מ הי' אף דרוב חולין לחיים אפ"ה מהני נגד חזקת ממון הי' לנו לצרף אבודו המוכיח עליו עם רובא לאיבוד אף נגד תרי חזקות ובפרט דאינן חזקות אלימות דחדא שייכי בחבירתה כמש"ל, ורבא באמת פליג על אביי וס"ל דלא דמי אהדדי דכאן ליכא קברו מוכיח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ועיין ברא"ש

ומ"ש בענין כאן נמצא וכתב דבלא"ה אמרינן אף בדאורייתא זה הככר הוא שנטל העכבר לא ידעתי על מה קאי וכמדומה שהוא ענין שכתב המבי"ט והשב יעקב הביא ראי' משדה, שאבד בה קבר ויש לנו אריכות דברים בזה ונמנעתי מלכתבם אחרי שלא ידעתי בבירור במאי קא עסיק מר, אמנם בקצרה אכתוב לרומעכ"ת שהוכחתי בכמה ראיות דבמקום שהשיירות מצויות לא שייך וה, ומ"ש רומעכ"ת דליכא חזקת חי דממ"נ א' מת ג"כ לא ידענא אהייא קאי דבנ"ד לא נמצא שום מת. אמנם בלא"ה כתבתי במקום אחר דאפ"ה איכא חזקה דלדבריו אטו המביא גט ממ"ה אפי' חולה נותנין אותו בחזקת שהוא קיים אטו אם נשמע שמת שם שום אדם אסור ליתן הגט דהרי ממ"נ א' מת אע"כ דלא שייך חזקת חי רק באדם פרטי שאנו דנין עליו אבל בכללות העולם לא שייך חזקת חי דודאי בכל יום יש כמה מתים בעולם י אמנם ע"ו שאנו דנין עליו שייך חזקת חי כמו בראוהו חי מבערב, וכבר הארכנו במקום אחר בדברי ח"צ ומהרי"ט

ומה שכתב עוד מה שרצה חכם אחר וכו' בודאי לא דמי דשם הוחזק בזה השם לא חיישינן לתרי יצחק דאל"כ אטו להרמב"ן אם נמצא אדם נהרג וכו' אלא ודאי אם ידעינן שמו של ההרוג רק דאיכא ספיקא דלמא אתרמי עוד שם כזה בזה מהני וכו' לא ידענא מאי קאמר מר דודאי אף אם ידעינן שמו ולא הוחזק חייש הרמב"ן ולא שייך כאן נמצא כמו בגט שנאבד שלא במקום שנכתב ואין זה ענין כלל לשיטת הרמב"ן דיצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא דבאמת שיטת הרמב"ן גבי יצחק ר"ג הוא דמיירי שהעידו בפירוש העדים שאותו יצחק ר"ג שהלך מקורטבא לאספמיא מת רק דאביי חייש דלמא יצחק אחר ממקום אחר הלך דרך קורטבא וראו אותו העדים הולכין מקורטבא לאספמיא ועליו מעידין שמת ורבא ס"ל כיון שהעדים מעידים שראו אותו בקורטבא אמרינן כאן נמצא ומעולם מיום שנולד הי' דר פה ולא אמרינן שבא ממקום אחר אבל כל שבא ממקום אחר יש לחוש אף בלא הוחזק שמא עוד אחר בא לכאן ממקום אחר כמו בגט ודוק שם במלחמות ובחדושי רשב"א יבמות ונ"י

זולת זה הנה בשנה העברה נשאלתי מגיסו הרב המאוה"ג רב דק"ק טשערקאב נידון כהן שגירש ורצה לגרש על תנאי ושכח לומר התנאי בשעת הנתינה, ואני כתבתי פעמיים דיש להחמיר דאסורה לחזור לבעלה וגם להתירה לעלמא צריכה גט אחר והיות שהפצירו בי עד בוש לחפש בצדדי ההיתר ואחרי ראותי כי לא עלתה בידי כתבתי להרצות דברי ודבריהם לפני רומעכ"ת אולי ימצאו לה איזה היתר מה שלא מצאתיו. והנה בשבוע העברה הגיעני מגיסו הרב המאוה"ג הנ"ל העתק תשובת רומעכ"ת מצדד בכחא דהיתרא משבעה משיבי טעם. וכתב אלי שגם תשובתי הי' למראה עיני מעכ"ת. ונוראות נפלאתי היות כל עיקר צדדי ההיתר אשר היסוד נשען עליהם מבוארים בתשובתי ואיך לא הניף ידו תחלה לעשות העקוב למישור ולדעתי בלי ספק כי שלוחא דעיוות ששלחו לפי הנשמע ע"י אבי המגורשת והעלים ממנו התשובה שלי ואם הראה האחת לא הראה השנית ושם בארתי בקצרה כל הפקפוקים. אמנם בלא"ה לדעתי מכותלי כתבו דמר ניכר שגם רומעכ"ת לא כתב תשובתו להלכה למעשה לסמוך עליהם שאילו כן הי' מאריך בהם יותר ורומעכ"ת קיצר מאד במובן ולזה כמעט בכל ענין הוא בדרך לישנא דמשתעי לכמה אפי' זולת מעכ"ת מרמז רמוזי ופותח פתח לעורר לב המעיין למי שירבה להכניס עצמו לעיין בזה לצדד בכחא דהיתרא ימצא פתח פתוח לכנוס בו לעיין ע"ד ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה מוכרח אני להשיב ידי שנית להעתיק בקיצור גדול לרומעכ"ת מה שפקפקתי בצדדי ההיתר ולא אעתיק הפלפול והראיות מאפס הפנאי. ואם יהי' רצון מעכ"ת לעיין בגוף התשובה הלא המה ת"י גיסו הרב והנה אבוא על סדר קונטריסו. פתח דבריו יאיר והתחיל בפלוגתא שבין מוהריב"ל למוהר"י בי רב הביאו המבי"ט סימן יו"ד. ולוה נראה שהסכים הש"ע שאף אם גילה דעתו בפני אחרים והסופר לא ידע מהתנאי אפ"ה פסול משום ברירה וה"ה בנ"ד. עוד כתב דא"ל דכאן א"צ כפילא משום דבשליחות לא בעינן כפילא דדיבור ודיבור וא"כ כיון שנתבטל התנאי נתבטל הגט אפי' אי יש ברירה. והנה לא יכולתי לעמוד על כוונת רומעכ"ת דהתחיל בפלוגתא דמהריב"ל ומהר"י בי רב ומטעם ברירה. והדבר ברור דודאי אף לדעת מהר"י בי רב אף דגט פסול אסורה לכהן, ואח"כ סיים משום ביטול שליחות הסופר, וא"כ מה צורך היה לו להביא המחלוקת של מהריב"ל שאין זה ענין למחלוקת שלהם, דודאי כ"ע מודו היכא דאמר בפני עדים תנאי בשליחות ונתבטל התנאי נתבטל השליחות. והנה גם מק"ק טשערקאב כתבו לי טעם זה שיש לצדד להקל מטעם זה, ואני כתבתי להם שדברים אלו מרפסין איגרא מלבד כי אין זה מוסכם דכתיבת הסופר הוי שליחות, אמנם אף לפי דעת הסוברים מטעם שליחות אין שום צד להקל בזה, דהרואה יראה בלשון הר"ן בגיטין ולשונו בקדושין שעיקר הטעם דלא בעינן בשליחות תנאי כפול שאינו עושה שלוחו אלא מה שנראה מתוך גילוי דבריו ובאמת הטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לא נזכר בראשונים זולת בתשובת הרא"ש. אמנם בשאר מחברים נראה טעמים אחרים. והנה בר"ן עצמו בקידושין גבי דברים שבלב כתב הטעם משום דלא חשש לעשותו תנאי גמור אינו ברור שהקפיד לגמרי וכן נראה מהרשב"א בגיטין דכל שלא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש לקיום התנאי, ומסוף דבריו נראה דהכל הוא גזירת הכתוב ולדעתו לא שייך כאן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שמגלה דעתו שאינו עושה המעשה רק ע"ת זה ולא גרע מאומדנא דמוכח. ובאמת גם הרשב"א שם דקדק וכתב דהא דבשליחות לא בעינן ת"כ לאו משום דדיבור ודיבור הוא רק כתב וז"ל ואפשר למימר דתנאה דע"י שליח לא מבי לשנויי שליח ואי שני בתנאי לא עביד כלום והן ממש דברי הר"ן. ולפ"ז הדבר ברור לטעם הר"ן דוקא אם השליח שינה בשליחות נתבטל השליחות אבל אם לא שינה בשליחות לא נתבטל השליחות. וגדולה מזו הנה מהרי"ט בחדושיו כתב הטעם דבשליחות לא בעינן ת"כ משום דאתי דיבור כו', והנה למעשה בתשובותיו לא סמך ע"ז כמבואר בתשובותיו כמ"ש בתשובה השניה. אמנם אף אם נימא דמשום אתי דיבור ומבטל דיבור מהני בשליחות תנאי אע"פ שאינו כפול ואפי' לא שינה השליח את שליחותו אכתי דוקא אם תלה התנאי בביטול השליחות אבל בנ"ד לא תלה התנאי בביטול השליחות ליחות לומר שאם יתבטל התנאי יתבטל שליחות הסופר רק דסתם תנאי הוא על נתינת הגט וכמ"ש בתשובה השני' והארכתי בזה וזה ברור ופשוט א וגם יש להביא ראי' ע"ז היות לפי דעת מעכ"ת ה"ה אם התנה איזה תנאי