תשובות הרא"ם חלק ג מא

להתירה מטעם שאלה דיחיד כיון דלא שכיח שישאול כל הבגדים וכנ"ל, אם יתברר הדבר שהי' צריך להחשבון עדיין שנמצא אצלו דיש להתיר, דכל שהי' צריך לו אין לחוש שמא אבדו מדעת. וגם אין לחוש שמא השאיל בגדיו ושכח בו החשבון דא"כ מאי משני הגמ' כיס וארנקי וטבעת לא מושלי דניחוש ג"כ דלמא שכחו בבגדיו, א"ו כיון דמקפיד עליו להשאילו אינו שוכחו, אמנם אם לא יתברר שהי' צריך להכתב והבגדים לא הוכרו בט"ע אין לסמוך על סימני הבגדים דאין כאן שום סימן מובהק ואף התפירה בחגורה פשוט דאינו סימן מובהק ואין לסמוך עליו, ועוד בכלי א' יש לחוש לשאלה אף אם יש לו סי' בינוני ולא מקרי שאלה דיחיד. אמנם אם נהרג במקום שאין שיירות מצויות כגון סביבות כפרים וידענו שהוא הלך דרך שם וכמ"ש מור"ם אלשיך בתשובה סי' מ"ב וגם שאין שיירות מצויות במקום שנהרג כי גם שגורלו הוא מקום שהשיירות מצויות בכפרים שסביבותיו שנהרג שם לא מקרי שיי"מ. עוד טעם ג' דאפי' בגורלו עצמו לא מקרי שיי"מ להאי מילתא אלא כי שוקא דמזבני כיתנא או בי דינא דרב הונא שהכל באים לדון בריבוי עם, אבל במקום שדרך לבא שיירא של י' ב"א בשבוע א' או בשתיים לא אמרו ק"ו בסביבותיו שאין בו לא זה ולא וה עכ"ל. וכן אם נמצא בזמן שאין שיי"מ וידוע להם שקודם לא הלכו דרך שם ולא הי' שם הרוג יש להקל ע"פ שיטת רש"י והתו' והרא"ש דבחדא לטיבותא יש להקל בעגונה (וכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם לדעת הה"מ. וכבר כתבתי דקושית הלח"מ לק"מ) בצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו ואף אם לא הי' השריטה והקרחה בחייו אם נהרג במקום שאין שיי"מ יש להקל בשעת הדחק אף אם לא הוכרו הבגדים בט"ע כיון דעכ"פ יש סימנין גרועין בגופו ובכליו ולא גרע מהוחזקו ולא שכיחי שיירות ובצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו. ואם נהרג במקום שהשיירות מצויות ובזמן שהשיי"מ רק שכל הבגדים הוכרו בט"ע או שנתברר שהי' צריך לכתב יש ג"כ להקל דלא חיישינן לשאלת כל הבגדים וכ"ש להכתב וג"כ בצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו בשעת הדחק דאם לא תמצא עכשיו היתר לא תמצא היתר לעולם. כ"ז נלע"ד אם יסכים רומעכ"ת להתיר, ובאם לאו יהיו דברי בטלים, וגם יסכימו עמנו עוד א' או שנים מגדולי המורים היודעים בדיני עגונה הלכה למעשה ואז יתירו לה להנשא ע"פ ב"ד של שלשה

סימן יד

תשובה להגאון מו"ה משולם רב דק"ק טוסמניץ

הנה מה שכתב רומעכ"ת על דברי הריב"ש אימא לאיזי גופא דעובדא היכי הוה. היות ידוע למעכ"ת התשובה ששלח הרב מיארושוב זה שנה או שנתיים, ורומעכ"ת השיבו בקצרה ואני השבתי לו ג"כ באותו פעם קצת באריכות שאין להתיר ע"פ אומדנות האלו. ובקיץ העבר בא הנה הרב מקאליס והפציר בי מאוד לעיין שנית ולא רציתי, והשבתי לו בפה מלא שלפענ"ד היא א"א דאורייתא כאשר כתבתי בתשובתי הראשונה. אמנם אמרתי לו אולי כבוד רומעכ"ת בעוצם פלפולו יחדש דבר להוציאה מאיסור, דאורייתא ואז אעיין בו ובחזירתו הראה לי תשובת רומעכ"ת וכאשר קריתי בו שנים ושלש דלתות עמדתי מרעיד כי ראיתי שרומעכ"ת לא פלפל כלל בעיקר תשובתי לפני רומעכ"ת ועכ"פ הי' לו להגיד בע"פ עיקר החשש ואני כתבתי שהיא א"א גמורה, היות שבכתב הגב"ע לא נזכר שום דבר מאנשים אשר היו בספינה רק שהספן סיפר איך ראה מרחוק טביעת הספינה ולא העיד על אנשי', והדברים ק"ו אם העיד על נפילתו לים ולא העיד ששהה עד שתבא נפשו הוא דאורייתא ק"ו כשלא העיד על אנשים כלל, ועוד דאולי הספן עצמו ראה או ידע שכשראו האנשים אשר בתוכם נפילת הספלאוויטש או טביעת הספינה נמלטו על נפשם על דף שנשמט מהספלאוויטש או מהספינה ולא שייך חזקה דכאן נמצא כלל דכל אדם בורח מהמות אטו אלו נפלו לסטים על אדם נימא כאן נמצא ולא ברח ובודאי נהרג וברייתא ערוכה נפלו עלינו ליסטים וכו' וה"ה הכא שהרי לא נמצא שום מת ואולי ברחו לנפשם, וכאשר הוכחתיו על פניו ולא מצא מענה להשיב הלך לו עה התשובה ולא נשאר ת"י שום העתקה, לזאת יצא הדבר מלבי ואיני זוכר מפלפול רומעכ"ת, אמנם על דברי ריב"ש אלו עמדתי זה ארביסר שנין בתשובה הארוכה שכתבתי לאלמנת המגיד מק"ק מינסק והבאתי הרבה ראיות מהפוסקים דס"ל דליכא תרי חזקה משום דכל חדא בחברתה מישך שייכא ולא דמי לעירובין דהתם כ"א יש לו חזקה בפ"ע דהנמצא מת יש לו חזקה דחי והנוגע יש לו חזקה דטהרה מעולם אבל הכא חזקת א"א תלוי במה שהבעל יש לו חזקת חי וכתבתי דלדידהו צ"ל דגבי ספינה דאינו רוב גמור. ועוד הקשיתי על הריב"ש במ"ש שם בתשובה דכל היכא דקתני אין מעידין הוא דאורייתא דהיאך יתרץ הרב ז"ל הא דאמרינן בבכורות לחד שנויא דהכרת חוטם הוא דרבנן והכא קתני אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. ודוחק לחלק בין אין מעידין על המגויד ובין הא דקתני אלא. ועוד דאם נחלק בכך לא מקשה הרשב"א על ר"ת מידי במה שהקשה בחידושיו על ר"ת דס"ל בספק ג' ימים תולין להקל דא"כ הול"ל אין מעידין לאחר ג' ימים דלשיטת הריב"ש אדרבא נלע"ד להיפך דאי הוי קתני הכי ה"א דהוא דאורייתא ובספיקא תולין להחמיר לכך קתני אין מעידין אלא תוך ג' ימים דאיכא למימר שהוא דרבנן א"ו דאין לחלק בכך. ובאמת לא ידעתי היאך יישב רומעכ"ת סוגיא דב"ב דף ך"ג ע"ב דאם נימא דרובן למיתה אמאי באמת נותנין חומרי חיים ומשיטת הפוסקים משמע שהוא דאורייתא, גם כתבתי שם דלכאורה סוגיא דב"ב קשה לפרשו לשיטת הריב"ש וכמו שהקשה ג"כ רומעכ"ת, וכדי דלא לשוויי' לרבינו הריב"ש טועה בסוגיא דעסיק בה אמרתי ליישב דהנה ברור דאין רוב חולין לחיים מגרע לחזקה דקברו מוכיח עליו דהרי אנו רואין שמת אמנם באמת גם טעם רבא אינו מטעם דקברו מוכיח עליו לחוד דהרי מוקמינן לרבא כר' נתן ור' נתן גופי' לא סמך על טעם הרי בריא לפנינו לחוד נגד חזקת ממון דליכא מאן דפליג דחזקת ממון עדיף מחזקה דהשתא כמ"ש הפני יהושע בקידושין רק דס"ל דחזקת בריא וחזקה דהשתא עדיפי מחזקת ממון ואין לנו לומר שהי' בריא וחלה והבריא וזה בעצמו טעם רבא דאוקמי' אחזקת ש"מ ואע"ג דרוב חולין לחיים מ"מ מצרפינן חזקה דהרי מת לפנינו ואין לנו לומר שהבריא וחלה שנית ומת ולכך עדיף מחזקת ממון. ולפ"ז אף בלא דברי הריב"ש לכאורה קשה להבין דברי אביי דמדמי ספינה המטורפת לקברו מוכיח דהרי הכא איכא ג"כ חזקה קמייתא. וצ"ל דאביי ס"ל דספינה כיון דרובא לאיבוד, ומה שלא נודע ממנה כלום עד היום מה הי' לה איבודה שנאבדה בים מוכיח עלי' והוי כקברו מוכיח עליו ויש להעמיס זה בלשון הרמב"ן בחידושיו ונראה דזה כוונתו ואף דלא דמי ממש לקברו מוכיח מ"מ איכא טוביתא דרובא לאיבוד וא"כ