תשובות הרא"ם חלק ג מ

שהוחזק ס"ל לרבה דחיישינן לטובא ואפ"ה מיקל כאין שיירות מצויות ודוק, ותדע דהרי נאני בר חבו שכיחא טובא ואפ"ה לא חייש אביי דהוי נפילה דיחיד בין הוחזק אחד או אלף רק כיון דלא שכיחי שיירות וזה ידענו שהלך לשם לא חיישינן שמא גם אחר הלך לשם, ולדברי הח"מ הוא כ"ש דהרי כתב כל שלא הוחזקו שנים הולכין לאספמיא אע"ג דהוחזקו כמה בעולם ושכיחי כמה בעולם ושכיחי שיירות לא חיישינן כ"ש היכי דלא שכיחי שיירות.. וגדולה מזו נלע"ד דאם באו עדים ואמרו מצאנו הרוג א' בסימטא כו' עיין בתשובה שכתבתי לק"ק זאלשין. אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ואולי יש לחלק בין הזכרת שמו אע"פ דהוחזקו אלף ששמם כן מ"מ אין הספק רק דדוקא ששמם כן אבל לא לכל העולם ולכך יש להקל אם אין שיירות מצויות משום דאמרינן אף אם במקרה עבר אדם בכאן מ"מ מאן לימא ששמו כך דהרי הרבה יש יותר בעולם שאין שמם כך אבל בלא הזכרת שמו שיש להסתפק בכל העולם אולי עבר שם אדם יש (להתיר) [לאסור] אף במקום שאין שיירות מצויות, ואף דעדיין יש גדר מיוחד דצ"ל דעבר ישראל דוקא ולא אינו ישראל מ"מ לא דמי ליוב"ש דהכא איכא לספוקי בכל היהודים שבעולם. אמנם אם יש סימן בינוני הדבר פשוט אף דכתבתי דלא דמי ללא הוחזק מ"מ עכ"פ עדיף מהוחזק בלי ספק. אמנם אף דליכא סימן בינוני איכא נ"מ בנ"ד כיון שיש סימן בינוני בכל הבגדים, ואף דליכא ט"ע מ"מ כבר כתבתי דלא חיישינן לשאלה בכל הבגדים או באלו שאין דרכם להשאיל רק דאכתי אי ליכא טב"ע יש לחוש שמא אחר הוא והלך ג"כ בבגדים כאלו ממש וא"כ כבר הוא נכנס בגדר מיוחד לומר דדוקא מי שהלך בבגדים כאלו הלך בדרך זה וא"כ ודאי יש להקל לשיטה זו באין שיירות מצויות. ועוד נלע"ד להקל אם לא הכירו כל הבגדים אף בסימנים רק שהכירו אותו בסימנים גרועים ארוך וגוץ שחור ואדום וכדומה בכמה סימנים אף דלא מצטרפי להיות בסימנים מ"מ לא גרע מהוחזקו שני יוב"ש ואפיה מקילין באין שיירות מצויות ה"ה בזה דאף בודאי לא הוי סימן מ"מ אכתי מאן לימא לן דעבר דרך שם יהודי והיו לו סימנין גרועין כזה והוי ממש דומיא דשני יוב"ש והוחזקו. אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דדעת הרי"ף להחמיר אף בעגונה בחדא לריעותא אין להקל בזה. אמנם נלענ"ד לצדד עוד להתיר ממה שכתב המבי"ט הביאו הב"ש בק"ע סימן רכ"א אם נאבד יהודי בדרך כו', והנה באמת מעולם הי' קשה בעיני לסמוך ע"ו מאחר שלא מצאנו סברא זו בש"ס ופוסקים והנה הרב בעל שב יעקב הביא ראי' משדה שנמצא בה קבר דס"ל לרבי דאמרינן שזה שאבד הוא שנמצא. ובאמת בכללי דרכי הגמ' יש פלוגתא אי הלכה כרבי נגד אביו ורבו (ובפ"א מהל' תרומות הלכה ך"ד פסק הרמב"ם כרבי נגד אביו ובר"פ זה בורר נראה ברש"י דהלכה כרבי נגד רשב"ג וכן נראה דהפוסקים פסקו שם כרבי אמנם במרדכי פסק כרשב"ג), ובנדה דף ס' פסק הרא"ש כרשב"ג נגד רבי ובהגמ"ר הלכות אבילות פסק ג"כ כרשב"ג נגד רבי הביאו הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ך'. אמנם מלבד זה אין הנידון דומה לראי' דהתם השדה בחזקת טהרה קודם שנשכח מקום הקבר וגם האדם והטהרות בחזקת טהרה ולא הורע כלל שום חזקה רק מחמת קבר אחד ולא נסתפקנו מעולם על שני קברים לכך אם נמצא אחד שוב חזרה לחזקתה שהי' לה מעולם, משא"כ הכא האשה בחזקת א"א וגם הבעל יש לו חוקת חי, ועוד דמאי בכך שלא נעלם מאתנו זולת זה כיון שהשיירות מצויות מי יודע כמה נעלמים בעולם, ולשיטתו כל אבידה יש להחזיר באינו רמאי או בעדים שנאבד לוי חפץ כזה אף בלא סימן כלל. ועוד דאין זה מקרי אבידה כלל רק דאמרינן דהלך לדרכו ואחד נעלם ואיך שייך נאבד על אדם תי ומי יודע לאיזה צורך הלך למקום אחר והנה בבכורות רצה הגמ' לחלק בין קבר לקרבן ק"ו שיש לחלק בין קבר לאדם חי ובשיירות מצויות ואי דמיא להא דמיא היכא דנעלם הרוג מאתנו ואח"כ מצאנו אותו אבל לא לאדם חי דאולי הלך בדרך מרחוק וכיון ששיירות מצויות אולי ממקום רחוק נעלם אדם שם. ועוד דהרי בגט לא אמרינן זה שנמצא הוא שאבד. אמנם המעיין במבי"ט יראה דעיקר טעם המבי"ט כיון שידענו שהלכו דרך שם וכוונתם הי' לילך למחוז חפצם ולא באו ונעלמו ביבשה ומטעם זה ס"ל דעדיף ממים שאל"ס ויצאתה מאיסור. דאורייתא ובדרבנן יש לסמוך לומר דזה שנאבד כיון דיצאתה מאיסור דאורייתא (אבל אמנם קשיא מגט לשיטת התוס' דס"ל דחששא דשני יוב"ש הוא רק דרבנן) אמנם סברא זו בעצמה שיצאתה מאיסור דאורייתא אין לה רמו בש"ס ופסקי הגאונים ולא נמצא בשום מקום. וגם נראה שהאחרונים לא סמכו ע"ז, ומי ראוי לחוש ולחבב דבריו יותר מבנו הרב מהרי"ט ומוכח בתשובתו ח"ב סי' נ"ב דלא חשש להביאו כלל אמנם עיינתי בתשובת המבי"ט שכתב שם בנ"ד שהדבר ידוע להם שמקודם הלכו יהודים דרך שם ובאו למחוז חפצם וגם אינו מצוי כלל שיבואו אחרים ממקו' אחר וילכו דרך שם ולא יכנסו לגור שם ובאותו זמן לא נשמע ולא נראה מי שהלך דרך שם, וא"כ י"ל דהוי אין שיירות מצויות שם ולכך סמך עצמו להקל. ואף דהרשב"א מחמיר בחדא לריעותא, י"ל בנידון כזה אפשר דמודה, ול"ד ליצחק ר"ג דמשמע דחיישינן בחדא לריעותא משום דהתם הוי לן למיחוש שבא למחוז חפצו והלך משם ואחר בא לשם ומת, אבל כאן בודאי לא באו למחוז חפצם וכמ"ש המבי"ט אפשר דהרשב"א מודה, אבל עדיין קשה בעיני לחדש סברא בלי ראיה לשיטת הרשב"א, אמנם ראיתי למהרי"ו שכתב ג"כ כיון דודאי ידעינן שאותו יהודי הי' על הדרך תלינן שאותו יהודי נהרג וכו', והנה זה ממש סברת המבי"ט ובאמת המעיין שם יראה דדבריו תמוהים אף דאיכא למימר דמיירי ג"כ בזמן שאין שיירות מצויות יעו"ש מ"מ הראי' שהביא שהתיר באינו ישראל שהעיד שהיהודי שנתלוה עמו בדרך מת ולא חיישינן שמא זה שנתלוה עמו הלך לדרכו ואחר נתלוה עמו ומת ולענ"ד אינו ענין כלל לזה ודבריו תמוהין מאד אמנם אעפ"כ אנו רואין שסמך על סברא זו בצירוף סימנים גרועין בגופו ובכליו ועביד עובדא להתיר וכן מהרא"י סי' תכ"ד סמך עצמו בפשיטות על תשובת הרא"ש במכלוף בן מלול והתיר ממש כעובדא דמכלוף אף דגם דבריו תמוהים יעו"ש, דנראה לכאורה דמיירי ג"כ שלא ידענו אם הלך לליטא וא"כ מאי מהני אין שיירות מצויות וכמש"ל וכמ"ש האחרונים על תשובת הרא"ש מ"מ לענין חדא לריעותא עבד עובדא כהרא"ש וא"כ אף כאן צריכין לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א מ"מ אפשר לצרף סברת המבי"ט ומהרי"ו אם איכא עוד סברא להקל כמש"ל ואני תמה מאוד מה שהוצרכו הב"ד לשאול להאב על סימני הבגדים קודם ראותו דהרי הזכרים נאמנים להעיד ונאמן חמי' להעיד לה שמת בעלה וה"ה על הבגדים ויותר טוב הי' שיראה הבגדים ויכירם בטב"ע וגם פשוט שהאשה עצמה ג"כ נאמנת להכיר הבגדים בטב"ע כמו שנאמנת לומר מת בעלי, סיומא דהאי פיסקא מה שנלע"ד אם הקרחה או השריטה הי' בראשו מחיים וכל הבגדים הוכרו בט"ע או שעכשיו תכיר האשה אותם לענ"ד פשוט