תשובות הרא"ם חלק ג לח

לו וכן זה שמצא לא שייך שמוצא תמיד מציאות וכבר מצא הרבה פעמים מה שאבדו אחרים ולכך שייך שפיר לומר שהוא נפילה דיחיד דמהיכי תיתי לומר שזה דוקא אבד וזה דוקא מצא וזה נראה כוונת אביי דקאמר אי לנפילה מזהיר זהיר לכך הוי נפילה דיחיד אבל בשאלה דרך אדם להשאיל לכל אדם ריעיו ומכיריו וכדומה למי שצריך וכן דרך השואל אם יש לו צורך לשאול שואל מכמה ב"א היום מזה ולמחר מזה וא"כ מדוע לא נימא שהמשאיל כבר השאיל כמה פעמים לכמה ב"א ובתוכם הי' זה השואל ג"כ ששאל לו פעם זה וכן השואל שאל כמה פעמים מאחרים ג"כ ובתוכם שאל פעם אחת גם מזה וזה לענ"ד ברור וא"כ מקשה המקשן שפיר מכיס וארנקי דלא שייך כלל שאלה דיחיד אמנם כן בכיס וארנקי וכלים דלא מושלי הרי אנו אומרים שאין דרך להשאילן וא"כ אף אם נימא כסברת הב"ש לדעת הב"י דלמאן דס"ל סימנין דרבנן אף זה אינו סימן מובהק דדלמא אזדמן ששאלן אכתי ע"י שאין דרך לשאלן שוב משוי לי' שאלה דיחיד דכיון דאין דרך להשאילן וצ"ל דע"ד הזרות נזדמן ושאלן באותו פעם אכתי איך נזדמן ששאלן דוקא למי ששמו כשמו או לשליח מי ששמו כשמו ודוק היטב אבל בסתם כלים דדרך להשאילן לעולם לא הוי שאלה דיחיד ובזה מיושב מה שהביא הטור והב"י בגיטין הדין דכיס וארנקי ולא הביא במיתה משום דבמיתה לא הוי שאלה דיחיד והנה לפמ"ש דטעם הסוברים דחיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן משום דס"ל דחששא דשאלה הוא מצד הסברא ולא תליא בזה כלל וקושית הגמרא אזלא אף למ"ד סימנין דרבנן ויש לו סימן מובהק בכיס או עדים ואפ"ה משני שפיר משום דשאלה דיחיד הוי סימן מובהק וכן מוכח בחמור בסימני אוכף עכ"פ לעד"נ דיש לסמוך ע"ז אף שלא בשעת הדחק היכא דאיכא סי' בינוני ובכלים דלא רגילי למשיילא דהוי שאלה דיחיד כיון דלא מצינו בשום פוסק שיחמיר בזה ואף מאן דס"ל דחוששין לשאלה ואין מצרפין סימני הגוף לסימני הכלי מ"מ כבר כתבתי דוה לא מקרי שאלה דיחיד אבל באין רגילים להשאיל הוי שאלה דיחיד אמנם בלא סימן בינוני בגוף בכלים שאין רגילים להשאיל נלע"ד ג"כ לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים המתירים כפשטא דסוגי' וכן נראה דעת הב"ש בעצמו מלבד כי נלע"ד עיקר מה שלא הביאו הפוסקים האי דכיס וארנקי לשיטת המפרשים דעתה דחוששין לשאלה משום דס"ל דדבר זה הוא משתנה לפי המקום והזמן ולכך סתמו דבריהם שלא להורות קולא בדבר שיהי' תורת כ"א בידו אבל בשעת הדחק שאם לא נתיר אותה לעולם לא תמצא שום התרה שיש לסמוך על מה שמצאנו בגדולי האחרונים שפסקו הלכה למעשה באותן כלים דלא רגילי השתא למישיילי' שדינם ככיס וארנקי בזמן הש"ס אף דמהרא"י החמיר מעשה רב ובפרט בשעת הדחק

ועוד נלע"ד בכוונת הב"ש דלא תקשה עליו חמור בסימני אוכף דודאי מודה הב"ש בדבר שהוא קפידא רבה למישיילי' דהוי סימן מובהק דהרי עיקר הטעם שלו משום דאין זה סי' מובהק דלפעמים משיילי גם כים וארנקי אבל אי לא משיילא כלל הדר הויא לי' סימן מובהק וי"ל דה"ק דלמ"ד סימנין דרבנן י"ל דכיס וארנקי אין סי' מובהק דבלא"ה צ"ל דמצאו בעצמו וי"ל דדוקא חמור בסימני אוכף הוי סי' מובהק דאין רגילין למשיילי' כלל משא"כ בכיס וארנקי כיון דגם המקשן אחר שידע מחמור בסימני אוכף הקשה מכים וארנקי וא"כ עכ"פ מודה דדבר שאין דרך למישיילי' אחד מני אלף הוי סימן מובהק, וא"כ עכ"פ בכל הבגדים ובפרט אם יש ביניהם כתונת ומכנסים וציצית ולא הי' ל אחרים בדרך דלא רגילי למישיילי' כלל דהוי סימן מובהק אף לדעת הב"ש ומה גם שנלע"ד להביא ראי' לשיטת הרבה פוסקים לדעת הרמב"ם דלא חיישינן לשאלה כלל דהנה לשיטת הה"מ וסייעתי' ס"ל להרמב"ם סימנים דאורייתא לענין ממון רק דבאיסור החמיר הרמב"ם וכמ"ש מהרח"ש בקע"ד וכתב הטעם משום דס"ל דרבא גופי' הדר בי' וס"ל סימנין דאורייתא מטעם קושיא דתכריך של שטרות אמנם לענין איסור פסק הרמב"ם לחומרא והנה לפי דבריהם דלכך פסק הרמב"ם באבידה סימנים דאורייתא משום קושיא דתכריך של שטרות דלא שייך בי' תקנת' דרבנן משום ניחותא דבעל אבידה דודאי לא ניחא לי' ללוה א"כ לדידן תקשי קושית התוס' מצא שטרות בחפיסה אמאי מחזירין ניחוש לשאלה ולדידי' א"ל כתירוץ התוס' דעבדו רבנן תקנתא דהרי הוי דומיא דתכריך של שטרות דודאי לא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה וא"ל דס"ל דשטר בתפיסה הוי סי' בינוני וא"כ לא שייך חששא דשאלה (ודברי הב"י בתשובה ודברי השב יעקב בתשובה דנראה מהם אף אם נימא דגט הקשור בכיס זה עצתו הוי סי' דשייך חששא דשאלה צ"ע) דא"כ תקשה לוכח ממתניתין דמצא בתפיסה ומכירו דהרמב"ם מפרש דתרתי בעי מתניתין מכח הכרח דמכירו לחוד ודאי אינו מועיל רק בצורבא מרבנן ומתניתין סתמא קאמר וא"כ מוכת דסימנים דרבנן דאי מדאורייתא הכירו ל"ל וגם חששא דשאלה לא שייך אלא ודאי דתפיסה אפי' סי' בינוני לא הוי רק דבעינן שידע שאבדו בכלי כזו וזה מסייעו להאמינו על ט"ע אף דעל הכלי אין לו ט"ע] ועוד בהדיא מבואר בלשון הרמב"ם הלכות אבידה שצריך סי' במצא בחפיסה אבל המוצא בחפיסה משמע דאינו סי' כלל כמ"ש התוס' אע"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל דלא חיישינן לשאלה כלל מדאורייתא אף למאי דמסיק רבא, סימנים דאורייתא וצ"ל דס"ל עיקר כתירוץ כלים בחיוורי וסומקי אמנם י"ל כמו שחשש הרמב"ם באיסור אולי סימנים מדרבנן אף דנשאר הקושיא דתכריך של שטרות כמו כן י"ל לענין שאלה אבל עכ"פ ממילא יש להקל בחשש שאלה ולסמוך עכ"פ במידי דלא רגילי למשיילי' כיון דסבירא לי' דבלא"ה אינו אלא חומרא לשיטה זו

עוד נלע"ד לצדד להקל בנ"ד אחר שנבאר בקצרה שיטת הפוסקים בשיטת הסוגיא דיצחק ר"ג וכבר הארכנו בתשובה וה כמה שנים בסוגיא זו וכאן נבא בקצרה בשביל דבר שנתחדש בה, והנה שיטת רש"י והתוס' והרא"ש דפלוגתא דאביי ורבא תליא בפלוגתא דרבה ור' זירא בגיטין ואביי חייש בחדא לריעותא או שיירות מצויות או הוחזקו ומלשון רש"י ותוס' כאן נראה שהי' ידוע שזה יצחק ר"ג הלך מקורטבא לאספמיא וגם הי' ידוע דהא דשלחו מתם לכאן הי' ידוע שנתכוונו על אותו קורטבא או כיון ששלחו לכאן מסתמא על אותה קורטבא נתכוונו ועוד הארכתי בזה בתשובה ולכך רבא לא חייש כיון שלא הוחזק כאן עוד אחד ואביי חייש דילמא יש עוד א' בקורטבא וצריך בדיקה כמו לקמן גבי גיטא דאשתכח בנהרדעי וכן מבואר ברש"י בהדיא אמנם שיטת הרמב"ם נראה ג"כ כשיטת רש"י ותוס' רק דפירש שלא הי' ידוע אם הלך כלל לאספמיא רק כיון שלא הוחזקו שנים בקורטבא ממילא לא חיישינן ולכך לא הביא החילוק השני דאף בהוחזקו שריא אי לא שכיחא שיירות משום דכיון דלא ידעינן אם וה הלך לשם מה בכך אי לא שכיחי שיירות דכמו שאנו תולין בזה שהלך לשם כך י"ל אולי השני הלך לשם ולא ידעתי מאי דקשיא לי' להלחם משנה ע"ש, ולפ"ז י"ל העיקר בדעת הרמב"ם כשיטת הה"מ