תשובות הרא"ם חלק ג לז

מוחזק ויכול לזכות בו ודברי הסמ"ע בסי' שס"ד צ"ע ויותר נראה כמ"ש בדרישה שם. ויש להוסיף נופך דלא אמרינן מיגו דאי בעי הי' אומר שקר וה, ועוד הי' מוסיף שקר אחר ודוק. אמנם באומר על חפץ שלו שהוא של אחרים כדי לחוב לאחרים הוי ג"כ מוחזק בה ובלא הודאתו אנן סהדי כיון שהוא תופס בו שהוא שלו כדאמרינן ריש ב"מ אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' ולכך לא מהני מיגו ואע"ג דס"ל דאמרינן מיגו להוציא נגד חזקת ממון אי איכא חזקה כל מה שביד האדם בהדי חזקת ממון כגון בחפץ ידוע לא מהני מיגו. אבל חזקה כל מה שהוא ביד האדם בלא חוקת ממון גריע ובודאי מהני מינו נגדה מק"ו מחזקת ממון

ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ן והרשב"א דאף דסבירא להו בשטר אמנה לא מהני מיגו נגד כל מה שהוא ביד האדם משום דבלא"ה צריכין אנו לפרש כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו כוונת הרמב"ן והרשב"א במה שכתבו גבי אמנה דשייך חזקה כל מה שהוא ביד האדם דהיינו שהשטר הוא בחזקתו. ונלענ"ד דהכי קאמרי כיון דבלא הודאתו. שהשטר הוא אמנה היינו מחזיקים שהשטר הוא בחזקתו ואף שהלוה טוען אמנה לא הי' מהימן ולאו כל כמיני' והי' בעה"ש יכול להוצא מיד הלוה בדין א"כ כיון שהוא מוחזק בנייר הוי כאילו מוחזק במעות גופי' דהרי בלא הודאתו הי' יכול להוציא מידו ולכך הוי מוחזק במעות אבל הכא שהלוה טוען שאינו מגיע ממנו לזה כלום ואנו דנין אם יכול להוציא מיד הלוה כלום ודאי לא שייך לומר שמוחזק במעות שהרי ע"ז אנו דנין אם יכול להוציא מיד הלוה אם לאו, וכיון דלא הוי מוחזק במעות לאן מהני לי' חזקת נייר כמ"ש לשיטת התוס'. ודוק

ועוד נלענ"ד אחר שניישב קושית הש"ך בסי' צ"ט לב' תשובו' הרשב"א הסותרים וע"ש מה שתירץ הש"ך בדוחק ועיין אורים ותומים וגם הוא יישב בדוחק, ומה שנלע"ד בפשיטות אחר שנדקדק בלשון הרמב"ן שהביאו הה"מ פ"א מה' טוען וז"ל ומיגו במקום חזקה כזו לא אמרינן דאדם עשוי לעשות קנוניא על ממון חבירו לפיכך חוששין לו וכן כתב באסיפת זקנים בשם הרמב"ן ולכאורה יש לדקדק דהך סברא דאדם עשוי לעשות קנוניא נראה דמגרע הטענה והמיגו ומה טעם הוא להחזיק החזקה ועוד אכתי איכא מיגו דמחילה, (שוב ראיתי שבחנם נתחבטו האחרוני' שבאמת כוונת הרמב"ן פשוט דמיגו כזו במקום חזקה לא אמרינן והוא מאמר ארוך וה"ק דמיגו במקום חזקה כזו דהיינו אע"ג דאמרינן במקום אחר מיגו במקום חזקה מ"מ מיגו במקום חזקה כזו שהמיגו והטענה גריע לא אמרינן, וזה ברור כשמש ובזה נסתלק כל מה שדקדקו האחרונים א"כ ממילא כאן לא שייך קנוניא ולק"מ) וצ"ל דבאמת ה"ק דחזקה זו אינה חזקה גמורה רק בראינו שהודה אחר שכבר חב לאחרים הוי חזקה גמורה כי אדם עשוי לעשות קנוניא ואמרינן חזקה שהוא שלו ולקנוניא הוא עושה ובאמת הוא שלו וזה דוקא בידוע שההודאה הי' אחר שחב לאחרים איכא חזקה דסותרת להמיגו אבל באינו ידוע מתי הי' ההודאה א"כ אין החזקה סותרת המיגו ואדרבא מטעם מיגו י"ל דההודאה הי' קודם שחב לאחרים ובזה נתיישבו תשובות הרשב"א ולפ"ז מבואר דחזקה כל מה שהוא ביד האדם לחוד לא הוי חזקה גמורה

והא דבאמת אי סימנין דאורייתא אף מדרבנן לא חיישינן ובמגויד ומשאל"ס ודומיהן החמירו וכן בפ"פ בלא חוטם או בעדים שראו הטביעה ודומיהן צ"ל דדוקא באחד משני פנים החמירו או כל שאינו ידוע בבירור שיש כאן מת כלל ויש לומר שעדיין הוא חי ואוקי גברא אחזקת חי לכך החמירו אף דאיכא רובא. או אף דידוע בבירור שיש מת לפנינו רק דאין הדבר ברור שעדים לא טעו בהכרה וכיון דעדות לכל מסור החמירו ג"כ דאולי טעו העדים בהכרה וטועין בעדותן וכל זה מקרי תחלת עדות אבל כל שהעדים ודאי לא טעו ועדותן נאמנה במה שמעידין ויש מת ברור לפנינו רק שאנחנו מורי הוראה מסופקים וחיישינן אין זה ענין להעדים ואין כאן הוצאות חי מחזקתו ממש הוי סוף עדות ולא החמירו אמנם משני יוב"ש יש לעיין אליבא דרבא ביבמות לפי פירש"י ותוס' אמנם לפמ"ש התוס' בב"מ הטעם משום לעז לק"מ וכן לפמש"ל יש ליישב ג"כ והנה לפמ"ש קשיא טובא על דעת הב"י דכתב דאף בכלים דלא מושלי חיישינן וכתב הב"ש משום דכיון דסימנין דרבנן לא הוי סימן מובהק קשיא טובא דא"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וא"ל דמדרבנן יש להחמיר דהרי כבר בררנו בהסוגיא דמשמע דאין להחמיר בשאלה מדרבנן אמנם מה שנלע"ד ליישב זה ויתיישב ג"כ מה שהקשה הח"צ אדנפשי' דבשאלה דיחיד לא גזרינן דא"כ מאי מקשה במצא בכיס וכו' והנה לכאורה הי' נראה לענ"ד ליישב דהרי הח"צ בעצמו מודה דבאיסור דיחיד והוחזקו חיישינן וא"כ מקשה הגמ' שפיר לפמ"ש הראב"ד והרמב"ן בדעת הרי"ף דפי' דע"כ ברייתא זו ס"ל כל שעבר שם אדם הוי זמן מרובה ע"כ מיירי בהוחזקו וצ"ל לדבריהם דפליגי בהוחזקו ות"ק סבר דבעינן שיירות מצויות ג"כ ויש אומרים ס"ל דבהוחזקו לחוד חיישינן וא"כ ממילא אי חיישינן לשאלה יש לחוש באיסור דיחיד והוחזק אמנם בלא"ה לענ"ד ברייתא דמצא בכיס אפי' לזמן מרובה כשר משמע להדיא בכל גוונא אפילו שיירות מצויות והוחזקו אפילו למאן דמוקי מתניתין בחדא לטיבותא משום דכוון דהברייתא אינו מחלק ולא דמי למ"ש התוס' דמיירי דוקא מצאו בעצמו א"נ שיש עדים שהכירו הכיס משום דלשון הברייתא משמע מצאו בעצמו כמו המשנה דהמביא גט ואבד הימנו וכן בענין הכרת הכיס לא נזכר בברייתא באיזה אופן רק שבא להשמיענו שמחזירין הגט ע"י הכרת הכיס ועדיפא מזה נ"ל דמשמע לי' דברייתא מיירי אף בלא ידעינן אם נפל מזה כלל והוחזקו דסתמא קתני אמנם כל זה אינו מספיק ליישב דברי הח"צ דאכתי תיקשה מנ"ל להמקשן להקשות דלמא אף באיסור דיחיד לא חיישינן אף דהוחזק

ומה שנלע"ד ליישב לשיטת הב"י בדעת הפוסקים דאפילו בלא רגילי ומשיילי חיישינן אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן חמור בסימני אוכף מן התורה דהנה רש"י פירש ביבמות דהקפידא הוא מהשואל שאינו משאיל לעצמו אוכף לחמורו. אמנם בערוך מבואר דהקפידא הוא מהמשאיל שכשיחזרנו מסקב לי' לחמרא דמשאיל ונמצא לפ"ז י"ל דס"ל דשני הפירושים אמת לפי המסקנא והנה עכ"פ הקפידא מהשאלה הוי סי' בינוני אף לדעת הב"ש משום דאין דרך להשאיל רק דאינו מובהק די"ל דזה השאיל. בפעם זה ולא הקפיד וא"כ צ"ל שניהם לא הקפידו בזה הפעם והוי כסי' בינונים בשואל ומשאיל והוי שאלה דיחיד או כשני סו' בינונים, ובזה יש ליישב קו' הח"צ ואוסיף מיא ואוסיף קמחא דלכאורה לא דמי כלל שאלה לנפילה דאף דבנפילה משכחת לה לדיחיד מ"מ בשאלה לא שייך כלל שאלה דיחיד, דבשלמא בנפילה ודאי לא שייך לומר דזה שנפל ממנו כבר אבד כמה פעמים וכמה חפיצים ואחרים מצאוהו דאטו הוא מאבד מה שנותנים