תשובות הרא"ם חלק ג לה

לא מהדרינן בחדא לריעותא אם לא בסי' אחר בינוני עכ"פ כדמוכח מלשון רב אשי דאף אי סימנים דאורייתא בעינן נקב רק דלא צריכין בצד אות פלוני וכן להיפך אף אי סימנים דרבנן למאן דמיקל מהדרינן בלי שום סימן וא"כ ע"כ פלוגתייהו לאו בהכי תליא רק דפליגי בסברא דנפשייהו דהמחמיר ס"ל דחיישינן שמא בא לכאן או שמא יש עוד אחר ואף דס"ל דבסי' אחר מהדרינן אפ"ה בסימן יוסף ב"ש ושם עירו לא מהדרינן וצ"ל דס"ל דלא סמכינן עליו כמו על סימן אחר בינוני. ולפ"ז נראה דהכי קשיא לי' נהי דבממונא סמכו על שם אביו ושם עירו דהוי סימן אי למאן דאמר דאורייתא דהוי סימן בינוני אי למ"ד דרבנן דהוי סימן מובהק כיון דלא הוחזק לנו אחר ועדיף מסימן בינוני דאילו הי' אחר הי' ידוע לנו מ"מ לענין איסורא אפשר דלא סמכינן עליו כמו על סימן אחר אבל לענין כללות הדין אי סימנים דאורייתא ודאי אין חילוק בין איסור לממון כיון דלא מצינו שהחמירו באיסור רק בפרטי הסימנין יש לחלק בין איסור לממון י ואף דעל סימן זה סמכינן בממון לותר שהוא סימן בינוני או מובהק י"ל לענין איסור יש להחמיר דאינו בינוני או מובהק ולא מבעיא בהוחזקו ואין שיירות מצוייות דאין זה שייכות כלל לסימנין רק דפלוגתייהו הוא אי חיישינן שמא בא אחר לכאן או לא אלא אפילו בשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ י"ל כיון שלא מצינו שסמכו ע"ו רק בממון י"ל דבאיסור לא סמכו ע"ז ולא שייך לומר דלא לישתמיט בשום מקום דגזרו ע"ז באיסור דאדרבא כיון שלא מצינו בשום מקום שסמכו על זה רק בממון י"ל דבאיסור לא סמכו ע"ז דזה אינו מפורש בתורה איזה הוי סימן בינוני: לכך יש לחלק בין איסור לממון ולא ילפינן ממונא מאיסורא ואמנם בתוס' סוף פ"ק לא משמע כן ומשמע בתירוץ הראשון די"ל דמדרבנן החמירו כמו שהחמירו במים שאל"ס. אמנם נלע"ד ליישב אף לשיטת התוס' די"ל דלענין חששא דיוב"ש. י"ל באמת דהחמירו מדרבנן ולא שייך להקשות דלא לישתמיט משנה או ברייתא להשמיענו חומרא זו, דז"א דבהדיא תנן המביא גט ואבד הימנו פסול לזמן מרובה ואע"ג דרבה שני לה לסלק בין הוחזקו או לא אכתי קשיא לי' לרב עמרם מנ"ל לחלק ואי משום דקשיא לי' כל מעב"ד דיחזיר דלמא שני לן בין ממונא לאיסורא, ואין להקשות דמאי מקשה הגמ' מההיא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דלמא הוא רק מדרבנן ואף די"ל דלפ"ז גם גבי גט אשה לא מהדרינן וא"כ גוף האיבעיא נפשטה אמנם שינויא דחיקא לא משנינן, אמנם נלע"ד ליישב מלבד כי לפמ"ש הריב"ש דכל היכא דקתני אין מעידין הוא דאורייתא לק"מ. אמנם אף לפי מה שהקשיתי עליו מסוגיא דיש בכור דמשמע שם דמדאו' מעידין על פ"פ לחוד וא"כ ע"כ האי אין מעידין הוא דרבנן וכן נראה מדעת הרמב"ם ממ"ש בהלכות נחלות דנראה דס"ל דכל דאם ניסת תצא אף שהוא מדרבנן קתני אין מעידין וכן נראה מתוס' והרא"ש בבכורות גבי גוסס ודברי המע"מ צ"ע דמדמי גוסס למים שאל"ס ודברי הרא"ש נראין להיפך דמשאל"ס היא מיעוטא דמיעוטא וגוסס הוי מיעוט גמור, אכתי נלע"ד פשוט דהרי כתבו כל הפוסקים דאף אי סימנים דרבנן מ"מ סימן מובהק הוא דאורייתא ואע"ג דקתני אין מעידין על סימנים היינו באינו מובהק אבל מובהק הוי כעדים וכן נראה בהגמ"ר ובריטב"א ולכך לא משני חמור בסימנים מובהקים דגם זה הוא כעדים. אמנם זה דוקא אי סימנים דרבנן יש לחלק ולומר דמובהקים הוי כעדים ואינן מובהקים לא הוי כעדים ולכך לא נכללים עם סימנים מובהקים אבל אי נימא דכל הסימנים דאורייתא וא"כ כל הסימנים שווין ואין חילוק ביניהם וכולם הוי כעדים מדאורייתא וכמ"ש בהגהת מרדכי וא"כ אי סלקא דעתך דסימנין דאורייתא ובבינונים גזרו רבנן א"כ היאך קתני אע"פ שיש סימן בגופו דהרי במובהקין מעידין, וא"ל דזה אינו נכלל בלשון סימנים משום דהוי כעדים דהרי כיון דסי' דאוריי' אין חילוק במובהקין או לא דכולהו הוי כעדים מלבד סימנים גרועין וה"ל למיתני בהדיא סימנים בינונים אלא ע"כ דסימני' דרבנן ומובהקים לא נכלל בלשון סימנים דהוי כעדים. ועוד נלענ"ד דאף אם נימא כלישנא קמא דבכורות דאין מעידין על פ"פ היינו מדרבנן אכתי מוכח דסימנים דרבנן דאי ס"ד סי' דאוריי' רק מדרבנן גזרו א"כ תקשי כיון דפ"פ בלא חוטם ג"כ מדאורייתא מעידין א"כ איכא תרתי למעליותא דהרי פ"פ בלא חוטם מדאורייתא מעידין וגם סי' הם דאוריי' א"כ אף מדרבנן לא הי' ראוי למיחש. ואף למ"ש הפ"י בתשובתו להוכיח מתוס' דאף במים שאל"ס לא סמכינן על סי' בינונים אם הוא מדרבנן וכ"כ הגאון מו"ה יהושע בגיטין. אין ראי' דהתם הוא להיפך דסימנין דרבנן ומדאוריי' לא סמכינן אסימנים ולכך י"ל דאפי' באיסור דרבנן לא סמכו אסימנים כמ"ש הפ"י בגיטין הטעם דלמא אתי למסמך בדאורייתא. אבל כאן הוא להיפך דמדאו' מעידין על פ"פ לחוד ואף דמדרבנן אין מעידין מ"מ כיון דאיכא גם סימנים וסי' דאורייתא אף מדרבנן אין לגזור, ועכ"פ כיון דאיכא תרתי למעליותא אם נשאת לא תצא ואיך קתני אין מעידין אלא ודאי דסימנים דרבנן והוי דומיא דמים שאין להם סוף דאין מעידין בסימנים בינונים ובזה מיושב ג"כ הא דמקשה הגמ' אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היאך מהדרינן דלכאורה קשיא דילמא חיישינן לשאלה מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר ובלא"ה נ"ל דהמקשן הוכיח דכונת התרצן דחיישינן לשאלה מדאורייתא דלא שייך לומר דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה רק מדרבנן דהרי ס"ל סימנין דאורייתא ולא גזרו מדרבנן ובשאלה גזרו מדרבנן ועוד נלענ"ד דהמקשן הוכיח שפיר דכונת התרצן דחיישינן לשאלה מדאורייתא משום שנלע"ד ברור לטעם הסוברים דאף אי סימנים דרבנן אפיה חיישינן לשאלה ולכאורה קשיא דמשמע בגמ' דדוקא למאן דס"ל סימנין דאורייתא איצטריך לומר חיישינן לשאלה ולמ"ד סימנין דרבנן א"צ לומר דחיישינן לשאלה ותירוץ הב"ש אינו מספיק דלדידי' תקשה חמור בסימני מני אוכף היכי מהדרינן אי סימני' דרבנן ואף בעידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה וכאשר יתבאר עוד לקמן

לזאת נלע"ד ברור דס"ל דע"כ לא מטעם הכרח הקושי' תירץ התרצן דחיישינן לשאלה דהרי בשביל זה ל"נ לדחוק ולחלק דסימני הגוף היינו ארוך וגוץ וסימני כלים היינו אפילו מובהקים ומטעם דחיישינן לשאלה אטו לא הוי ידע דאיכא לאוקמי כליו סומקי וחיורא או דומיהן צמר גמלים וארנבים או כדומה לזה ודוחק גדול לומר דלא ידע מזה כמ"ש השב יעקב, אע"כ, דלתירץ הראשון הי' סובר בלא זה לסברא פשוטה דחשש שאלה הוא חשש דראוי לחשוש ולכך תירץ דאפילו מובהקים לא תהני ובאבע"א ס"ל דאין חוששין לשאלה ואין הדבר תלוי בסימנין דאורייתא או מדרבנן רק הדבר תלוי בשני התירוצים ולתירוץ הראשון הוא סברא פשוטה בלא"ה דחיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן ולכך פסקו לחומרא כלישנא קמא דאורייתא אף דס"ל סימנין דרבנן והמקילין ס"ל עיקר כאבע"א ויש מחלוקת הפוסקים בזה ולפ"ז ע"כ מוכח דכוונת התרצן הי' דחיישינן לשאלה מדאורייתא. דאי ס"ד דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה אמאי הי' לו סברא פשוטה דחיישינן לשאלה מדרבנן כיון דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה ומדוע בסימנין אף מדרבנן לא חיישינן ובשאלה חיישינן