תשובות הרא"ם חלק ג כז

להראשון או להשפחה: ק"ו באינה מעידה ממי ששמע והוא עשה עצמו כלא ידע עד לבסוף כתב שמצא מציאה כספר נו"ב, ואני הבאתי בתשובה ראשונה התשב"ץ וכתבתי וכ"כ הנודע ביהודה, ואחרי שראה דאכתי קשה מעד מ"ע ושפחה עשה עצמו בסוף זוכר נשכחות וחזר בו ממ"ש תחלה דלא מקרי עביד לגלויי כי אם בדבר שיתברר לעיני כל שמשקרת רק אף במקום שנאמין לראשון יותר מקרי ג"כ עביד לגלויי וכשראה שגם זה לא הועילו דאכתי תקשי במעיד מפי שפחה חילק מסברת הכרס ודחק עצמו יותר מדאי, ואין טעם בריר חלמות ולא נמצא לחלק בשום מקום בין מקום מילתא דעבידי לגלויי גדול או קטן, ומעולם לא ראיתי הבל כזה, ובחנם דחק דהדבר ידוע דכוונת הרמב"ם דבעד מפי שפחה מטעם תקנות עגונות דדייק' וכן כתבו כל הפוסקים דעתו. ובלתי אפשר להאמין שיצאו הדברים מפי הגאון. והנה חזר מכל וכל ממ"ש. תחילה בפשיטות להשיג עלי ששמע ולא הבין דהרי לא מקרי עביד לגלויי כי אם נראה בעליל לעיני כל חי שמשקרת ולבסוף הודה דאף מפי שפחה שיוכל לומר שכזבה בו אפ"ה מקרי עביד לגלויי. אמנם אני אעתיק שנית היות השמיט ועשה עצמו כלא ידע והשמיט ראשית הדברים וז"ל אחרי שהארכתי דעמ"ע לא מקרי עביד לגלויי וכתבתי דבאמת הטעם משום דייקא לחוד כתבתי אמנם בנ"ד א"צ לכל זה דאין לך עביד לגלויי יותר מזה למאן דס"ל דעד מ"ע מקרי עביד לגלויי כמ"ש בתשובתי הראשונה דכן דעת מהרי"ו וע"כ צ"ל כן דאל"ה תקשה ממלחמה ומים. והנה לפ"ז כתבתי דק"ו דכאן מקרי עביד לגלויי שאם נימא דהטעם דעד מ"ע מקרי עביד לגלויי משום דאין אדם משקר במקום דאין בו תועלת דהיום או מחר יתברר ששקר היה, ולמכווין לקלקלה לא חיישינן, וכן נראה בעליל דעת מהרי"ו, הרי הדבר פשוט דגם זה מיקרי עביד לגלויי אמנם אף אם יהבינן לי' סברתו משום שאנחנו נאמין לראשון יותר ונתלה השקר בעד השני א"כ כ"ש דכאן מקרי עביד לגלויי דהרי ע"כ אנו מאמינין להעגונה יותר מעד אחר דבדידה איכא תרתי עביד לגלויי ודייקא וא"כ ודאי אומרת אמת שאמרו לה שבעלה נתאכסן שם כמה שבועות עכ"ז האשה העגונה נאמנת יותר מעד א' וא"כ אם יבא חי יכחישנה העגונה והבעל כו' וא"כ מ"ש שהיא תכחיש את העגונה כבר כתבתי שהדברים ק"ו אם מחמת שנאמין שעד הראשון אמר אמת מקרי עביד לגלויי שנתלה השקר בשני ק"ו כאן כשיבא הבעל חי שנתלה השקר בהאלמנה ולא בעגונה דהרי עגונה נאמנת יותר מעד אחר וכמו שכתבתי למעלה. ולא עוד שאם יבא הבעל ויאמר שנתאכסן אצלה ובעלת אכסניא תכחישנו הרי בלי ספק שנאמין לבעל שהאלמנה תתפס בשקר דלאיזה צורך יאמר הבעל אחרי בואו שקר במתכוין שנתאכסן אצלה וחלה בהקדש והבריא אם הוא שקר ולא להודות על האמת שלא נתאכסן, ועוד דהרי ודאי נתלה השקר בהאלמנה, דמה שהעגונה והבעל יאמרו שנתאכסן שם הוא מילתא דעבידי לגלויי ע"י יתר האנשים שנתאכסנו אצלה והעדים שהעידו להעגונה, ומ"ש שנתלה השקר בהעגונה שהיא נוגעת אזיל בתר איפכא מה שמבואר דאדרבה העגונה נאמנת יותר דדייקא. ועוד דכשיבא הבעל הוא יכחישנה. והוא אינו נוגע ועוד כפלתי הדברים שנית בסוף התשובה וזה הי' עיקר הכונה שכתבתי דהעגונה ודאי אינה משקרת וממילא הוי פדות אלמנה עביד לגלוי גם מה שדחק עצמו בטעם הרמב"ם בעד מפי שפחה ובחנם דחק לחלק בין מלתא דעבידי גדול דנאמן מדינא ומלתא דעבידי לגלוי כמו מפי שפחה הוי כתקנות עגונות וכל זה הבל ורעיון רוח ומ"ש ומה שהוכרחתי לחלק מחמת שקשה בעיני לדחות את טעם השני רק דלא בעינן שיהי' מילתא דעבידא לגלויי דהרי זה מחלוקת ישינה ותליא באשלי רברבי גבי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות יבום נאמן עד אחד להעיד שניתן לבעלה בן להתירה לזר כו' ע"כ, וע"ו כתב הראב"ד זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דע"א נאמן אפי' בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילתא דעבידא לגלויי ולא משקר יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר ע"כ היינו משום דבזה דמעיד דניתן לבעלה בן לא הוי מילתא דעבידי לגלויי, וכן הביא רמ"א בהגה"ה בסי' קנ"ט ולא הכריע ויעו"ש בב"ש עכ"ל. והנה לא עיין כלל אף בתשובתי דמעולם לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד דדייקא מהני לגבי דידה זולת בע"א ביבמה נחלקו דלא שייך דייקא כמבואר בגמ' וכבר הארכתי בתשובתי, וזו שגיאה גדולה וראי' ברורה שלא יצאו הדברים מפי הגאון. גם מ"ש מי לנו גדול מהרשב"א כו' הרי מבואר שחושש לדברי הראב"ד וכן כתב הב"ח. כבר מבואר שלא עיין כלל ועיקר הספק דהראב"ד סבירא לי' דביבמה לא דייקא כמו שהארכתי בתשובה. עוד העתיק דברי הנו"ב במ"ש דעד מפי שפחה אינו נאמן מד"ת שהרי בידו להכחישה. וכתב ע"ז ולא כמ"ש מעכ"ת וכו', הביטו וראו וה הכותב מכביר מילין בלי דעת שהרי לדעת הרמב"ם דס"ל דעד מפי שפחה נאמן ע"כ שהקילו חכמים משום תקנות עגונות וסמכו אטעם דייקא לפי מה שפי' הנו"ב, אבל אני כתבתי אף אם נאמר לא סמכינן אטעמא דדייקא רק דבעינן דוקא עביד לגלויי כסברת מהרי"ו ואפ"ה ס"ל אפי' עד מפי שפחה נאמן כ"ש דהכא הוי עביד לגלויי כמ"ש למעלה. סוף דבר בלי ספק שלא יצאו הדברים אלו מפי הרב הגאון דק"ק בראד רק מפי החתום מ' אבלי

סימן י

ב"ה

ע"ד שאיש אחד החזיק עצמו בקטנותו ללוי מחמת שכן שמע בילדותו מאחד מן המגידים וגירש שתי נשים בחוקת שהוא לוי ואח"כ נודע בבירור שאינו לוי וכבר נישאו הנשים לאנשים נלענ"ד שהנשים צריכין גט שני וישבו תחת בעליהן ולא יצאו כאשר אבאר בס"ד

הנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים אם לא כתב בגט כהן דיש פוסלין ויש מכשירין והכריע הרמ"א דאין להקל רק בשעת הדחק. אמנם כן הדבר פשוט לדעת הפוסקים דשינוי גרע מאם לא כתב כלל וכבר כתבו הפוסקים לחלק בין אם שינה מקום הלידה דכשר לשינה שם אביו והנה לענין אם שינה מישראל לכהן נראה למי דומה והנה מדברי ר"ת דפרק הזורק נראה מפורש דדומה לשינה מקום הלידה, אמנם לענ"ד דעיקר טעם ר"ת הוא משום דמקום לידה א"צ לכותבו אפי' לכתחלה וכמ"ש גם הב"י ושאר פוסקים. ומה שדחק הב"י בלשון ר"ת באמת אין לשונו משמע כן דא"צ לדחוק דכוונת ר"ת רק מה שא"צ לכותבו אפי' לכתחלה כלל א"כ אין מדקדקין בזה כלל אפי' אם שינה בזה כיון שא"צ לכותבו אין מדקדקין ולא חיישינן ללעז אבל במה שצריך לדקדק עכ"פ לכתחלה ממילא בשינוי מדקדקין וחוששין ללעז והנה מדברי ר"ת בפרק הזורק נראה להדיא דאפי' אם כתב כהן על מי שאינו כהן כשר היינו משום דס"ל כהפוסקים דאין צורך לכתוב