תשובות הרא"ם חלק ג כה

לגלויי אפ"ה לא מהני, לסברת מהרי"ו בסי' פ"ז אע"ג דאמרינן דעד אחד נאמן משום דעביד לגלויי ולא חיישינן דילמא שכיר הוא וכוונתו לקלקלה משום דלא חיישינן לוה רק הכא כיון דאמר מילתא יתירתא ודלא כמ"ש למעלה אמנם לפ"ז צ"ע א"כ היאך פשיט רב ששת דמת בעלך ואח"כ בנך דמהימן, דהרי אפילו אי טעמא דע"א משום עביד לגלויי בהא לא מהימן דחיישינן לקלקלה ואם נימא דהכי פשיט לה דש"מ דלא חיישינן לקלקלה, חדא דא"כ אכתי לא נפשט מת יבמיך דדילמא הכא טעמא משום מיגו כיון דלא חיישינן לקלקלה דלפ"ז עכ"פ מק"ו דרבא לא מוכח מידי דמת בעלך ואח"כ בנך דמהימן דהרי ע"כ כוונת רבא דממ"נ נאמן דאי משום עביד לגלויי הא ודאי מהימן ואי משום דייקא איכא ק"ו כמו שכתבו התוס' וא"כ אכתי אין ראי' דמהימן במת בעליך ואח"כ בנך דאיכא למימר כיון דאמר מילתא יתירתא דילמא מכוין לקלקלה ולא הוי עביד לגלויי ואף כיון דלא חיישינן דסניא לי' תו ליכא למימר דמכוין לקלקלה דתידוק שפיר דהיא גופה מנ"ל דדייקא שפיר דהרי איכא למימר דטעמא דעבידי לגלויי עיקר ודייקא קצת כסברת בעל האבעיא ואין לומר דאה"נ דרבא לא פשיט רק במת יבמיך לחוד א"כ מאי האי דקאמר הרא"ש בסוגיא דפיסקא דיש להחמיר שלא כדברי הרי"ף דאפשטי' האבעיא וכן במת בעליך ואח"כ בנך מאי וכן דהרי כ"ש הוא דלשיטתי' בהא לא איבעיא וא"ל משום דרב ששת הא אכתי ליכא רק פשיטות מרב ששת לחוד והרי"ף כתב משום דרבא ורב ששת ס"ל דאפשט' האיבעיא אע"כ דס"ל דרב ששת ורבא תרווייהו ס"ל דעיקר טעמא משום דדייקא כמ"ש התוס' ובטעמא דדייקא לחוד מהני ולא חיישינן דסניא לי' ולכך הוי ס"ד דגם במת הבן מהני וכן פשיטותא דרב ששת דעיקר טעמא משום דלא חיישינן לסני' לי' ודייקא שפיר ולא בעינן לטעמא דעביד לגלויי ובזה מיושב דאמאי לא פשיט הרא"ש ע"א ביבמה מדגלת דעיקר טעמא משום עביד לגלוי אע"כ דגם שם איכא למימר להיפך דהתם דייקא יותר וכמ"ש התוס' כאן

אמנם באמת דברי מהרי"ו לא נהירא לי דאיך לא פירשו הטעם בהדיא דלעולם לא חיישינן לקלקלה רק הכא משום דאמר מילתא יתירתא ולא הוזכר בדבריהם כלום מזה הטעם ועוד דהרי אדרבה מטעם שאמר מילתא יתירתא הוי ס"ד דנאמן טפי מטעם מיגו וניהו דאמרינן דאין כאן מיגו משום דאפשר יש לו טעם בדבר אכתי מדוע נימא דמגרע טפי נאמנות העד ומדוע לא נימא שהעד אומר דברים כהוויתן, וגם הראיות שהביא המהרי"ו לפענ"ד אין דאי' כלל דהתם דייקא ולא יקלקלה אמנה לפענ"ד הדברים פשוטים דהרי בעל האיבעי' הי' סבור כפשוטו דביבמה ליכא רק דייקא זוטא והוי ס"ד דאי טעמא משום דייקא ודאי דייקא זוטא לא מהני ואם טעמא משום עביד לגלויי מהני בצירוף הדיוק ובודאי למשנה ראשונה שאין ע"א נאמן הוי חיישינן אף לקלקלה כמבואר בירושלמי אמנם לפ"ז האיבעיא למשנה דע"א מהימן ולא חיישינן לקלקלה טעמא מאי אי סמכינן אדייקא זוטא בצירוף עבידי. לגלויי אם לאו והנה הרא"ש שינה לשון התוס' דבתוס' כתבו ולא דייקא שפיר והרא"ש השמיט תיבות אלו משום דס"ל כיון דבלא"ה ס"ל לבעל האיבעיא דביבמה ליכא רק דייקא זוטא ממילא אי אמרינן דהעד אומר בכונה דמתו שניהם כדי שלא תדקדק ע"כ דליכא דייקא כלל דהרי בלא"ה ליכא רק דייקא זוטא ולכך כתב שפיר דחיישינן שמכוין לקלקלה ובאופן זה ליכא דיוקא כלל ועבידא לגלויי לחוד בלא דייקא זוטא לא מהני אמנם הפשטן פשיט לי' דמעיקרא דדינא פירכא דודאי גם ביבמה איכא דייקא רבה ודוק במש"ל ובין לפי שיטת מהרי"ו ובין לפי מה שפרשתי דברי הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק י"ד צל"ע חדא כמו שכתב הרמב"ם דס"ל דנאמן דניתן לבעלה בן ה"ה אשה דנאמנת שכלו לה חדשי' ודלא כהרא"ש וזה תימא ודבר זה לא יתברר לעולם וליכא חומר בסופה ולא דייקא. גם מ"ש דיש לחלק בין רוב מסייע לעד ובין חזקה מסייע דהרי אין ע"א נאמן במת בעלך ואח"כ בנך וזה יותר תימא דהכא טעמא משום דשמא מכוין לקלקלה מטעם שכתב מהרי"ו או מטעם דידי. כל וה כתבתי לרווחא דמילתא אבל בנ"ד א"צ לכל זה דאין לך מילתא דעבידי לגלויי יותר מזה לשיטת האומרים דעמ"ע הוי עביד לגלוי וכמו שכתבתי למעלה דהרי ע"כ העגונה אומרת אמת שאמרו לה שבעלה נתאכסן שם כמה שבועות ושצוו אותה לחקור אותו אצל האלמנה ועפ"ז נאמנת הן מטעם דייקא הן מטעם עביד לגלויי ולא עוד שאשה עצמה ודאי נאמנת מטעם הדיוק לחוד כדמוכח בירושלמי דלמשנה ראשונה היא נאמנת והעד לא הי' נאמן כדעת ר"א ור' יהושע מכ"ש דעביד לגלויי דאם הבעל יבוא חי אם לא נתאכסן שם יכחישנה אלא ברור שאומרת אמת וא"כ בודאי נתאכסן אצל האלמנה כמה שבועות והיתה מכירתו וכיון שהאלמנה אומרת שאברהם צורף נתאכסן אצלה כמה שבועות ומביתה לקחו אותו להקדש בק"ק בראד ואח"כ שמעה בו שמת וא"כ אם יבוא חי יכחישנה שהרי מעידה בבירור שלא נתאכסן אצלה כמה שבועות אברהם צורף בלתי זה וגם ק"ו שלא לקחו אותו מביתה להקדש זולת אחד ובלתי ספק כי לא סיימוהו קמי' דמר ואם ישלח אחר הרבני מו' יהושע מקאמרניא יגיד לו הדברים כהווייתן ולע"ד הדבר פשוט כבעיתא בכותחא להתיר האשה מכבלי העגון וגם אני הנני נטפל לעושי מצוה להסכים עם רומעכ"ת בהיתר האשה הנ"ל והנה אל יקפיד מע"ל כי באו דברי בקצרה וגם לא כסדרן היות כתבתי בנחיצה רבה מחמת טרדות אחרות מלבד טרדות התלמידים שיעורן כסדרן וגם ידי יד כהה עצלה מלכתוב וגם אין לי מעתיקים פנוים להעתיק דברי וזו הסיבה כי ימצא שם ט"ס הרבה ועתה אני חוזר על הראשונות בהיתר אשה זו ובביאור מ"ס בראשונה ולהיישיר כל הספיקות והחששות שחשש מעכ"ה בקיצור. א) הדבר ברור. לשיטת הח"ח בכוונת הרא"ש שכל שאחד ידענו שהלך לשם והשני לא ידענו שהלך לשם הוי לא הוחזק הרי כאן לא הוחזק. ב) אף אם בעינן תרתי אין שיירות מצויות ולא הוחזק כל שצמצמו האכסניא הוי אין שיירות מצויות ק"ו באכסניא זו דאין דרך להתאכסן שם אורחים ואינה פונדק מיוחד לאורחים כלל כאן זולת דרך מקרה לשם שהוצרכו להתעכב בק"ק בראד ונכנסו לשם דזה ודאי דמיא להיכא דתרו כיתנא ואיכא תרתי לטיבותא לא הוחזק ואין שיירות מצויות כיון שצמצמו אכסניא. ג) אף למה שהארכתי לחלוק על הח"מ דזה מיקרי הוחזק מ"מ כיון דדעת התוס' והרא"ש וסייעתו וכן הוכחתי בתשובה שכן הוא דעת הרמב"ם דבחדא לטיבותא סגי הכא עכ"פ אין שיירות מצויות. ד) אף לשיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דס"ל דבעינן תרתי ונימא דזה מיקרי הוחזק הכא כ"ע מודה להתיר בפשיטות כיון שהאלמנה מעידה שאמרו לה אותן הבורחים עצמן שנתאכסנו עם בעל העגונה אצל בעלת האכסניא ובעלת האכסניא מעידה שמת אחד מהבורחים ושמו אברהם צורף ולא נתאכסן אצלה אברהם צורף אחר ואין לנו לחוש שמא כוונתה שאינו יודעת בבירור כדי שניחוש שמא עבר א' עליה ולא ידעה שמו ומלאכתו דלעולם אין אנו תופסין דברי העד רק כפי