תשובות הרא"ם חלק ג כד

דר' יוסף או ללישנא בתרא, מלבד כל זה הדבר ברור דאע"ג דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"פ לא שייך לומר דסומכין ע"ז להתיר אשה לשוק משום דמתיירא לשקר שמא יעמוד חי ויהי' נתפס בשיקרא, ועוד נראה דגם הראב"ד ס"ל כן שהרי כתב דניתן לו בן במד"ה לא מיקרי עביד לגלויי אע"ג דיוכל להתברר ע"פ עדים ק"ו באינו מזכיר ממי שמע וכו' וכן נראה דעת הרשב"א בסי' אלף רנ"ב ששאלו אותו אם עד מפי עד נאמן להתיר יבמה לשוק והוא השיב שנאמן והביא ראי' מדברי בה"ג מאחר שכתב לדברי רב אלפס דהא דקמדחי רבנן לרב ששת והאי מרבנן לרבא לאו דחיות נינהו ועד א' נאמן ביבמה לשוק להתירה כתב השתא דאמרת דע"א ביבמה לשוק כשר דשוינהו רבנן כאשה שהלך בעלה ולכולהו מילתא שווינהו רבנן וה"ה עמ"ע מפי אשה וכו' עכ"ל. לכאורה קשיא מה הי' דעת השואל לחלק ביבמה בין עד שאומר מת יבמיך ובין עד שאומר ששמע מפי עד וכן מאי קמ"ל בעל הלכות בזה. ויותר קשה לשון בה"ג שכתב דשוינהו רבנן כאשה שהלך בעלה לכולהו מילתא שוינהו רבנן, וקשה דמהיכא תיתי נחלק ביניהם אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דדעת השואל הי' דע"א ביבמה נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי ולכך רצה הרמב"ן במלחמות גבי ע"א במלחמה לחלק דעמ"ע אינו נאמן משום דלא הוי מילתא דעבידי לגלויי והרשב"א השיב לו דאין הטעם משום עביד לגלויי רק משום דדייקא כדמוכח מק"ו דרבא כמבואר ברשב"א גבי ע"א בקטטה וזה כוונת בה"ג אילו איפשטא הבעיא מטעם עביד לגלויי (*ודאי הי' מקום לחלק) אבל באמת דביבם לא דייקא (*התו) [הי'] מקום לחלק (*כי במה) [ביבמה] בין העד עצמו ובין המעיד מפי אחר אמנם השתא דאיפשטא הבעי' משום דרב ששת ורבא ומוכח מדבריהם דאין הטעם משום עביד לגלויי רק דדייקא כמו אשה שהלך בעלה מק"ו דרבא א"כ ממילא לכולה מילתא שווינהו רבנן דאפילו עמ"ע מהני וכן מוכח בתשובת הרשב"א שכתב במת בעלה ואח"כ מת הבן שכתב שהראב"ד מודה לזה משום דדייקא משמע בהדיא דגם זה לא מיקרי עביד לגלויי רק דנאמן מטעם דדייקא והא דבניתן לו בן אינו נאמן לדעת הראב"ד מטעם דייקא משום דהראב"ד מחלק לדעת הרשב"א בין אם מעיד נגד החזקה דאינו נאמן כמו הבעל משא"כ אם אינו מעיד נגד החזקה ובאשה ס"ל אף אם אינה מעידה נגד החזקה כגון דהוחזק מיתת שניהם אינה נאמנת משום דבצירוף העד אף דייקא זוטא מהני אע"ג דעד לא עביד לגלויי סמכינן עליה אף בדייקא זוטא וכן מבואר בחידושי הרשב"א גבי עד אחד בקטטה. ויש לי מקום עיון על סוגיא זו על שיטת הפוסקים דס"ל בדבר שבערוה ולא אתחזק איסורא ע"א נאמן מדאורייתא, דהרי המאור והרמב"ן במלחמות ובחידושיו והרשב"א בחידושיו שם ס"ל דהיכא דהוחזק מיתת האב והבן ע"י אחרים שוב אין ע"א נאמן לותר מת בעלך ואח"כ מת בנך אי אמרינן דטעמא משום דדייקא וביבמה לא דייקא. והנה הרמב"ן גופא כתב שם דודאי ליכא התם חזקת איסור דאדרבא מדאוריית' אוקמה אחזקתה שהיא מותרת לשוק ואי ס"ד דעד אחד נאמן בלא איתחזק איסורא אף בדבר שבערוה וקשה אמאי אינו נאמן ע"א אף בלא טעמא דעביד לגלויי, באמת צ"ע דכיון דמדאורייתא אוקמה אחזקה ואינה צריכה חליבה רק לחומרא אמאי אין ע"א נאמן כיון דאיסורא דרבנן הוא ועיין במבי"ט הובא בק"ע רצה להקל במשאל"ס אף בנכרי שאינו מסלפ"ת והנה הרשב"א והרמב"ן הוסיפו עוד על דברי בעל המאור דאפי' לא איתחזק מיתת הבן כלל ע"י עד זה אפ"ה אינו נאמן. שוב מצאתי בט"ז סימן קנ"ד בתשובה שפלפלו בענין זה עם הגאון מו"ה העשיל. ואני תמה שלא הביאו הרמב"ן במלחמות. ואין להביא ראי' מי"ד סי' קי"ט דנאמן לומר ממומחה פלוני קניתי חדא דכבר כתב הרמ"א דבאיסור דאורייתא לא מהני והסכים עמו הש"ך וכן דעת הב"י. ומה שהקשה הש"ך מהא דנאמן נכרי לומר של עוף פלוני וטהור לק"מ דזה הוי מילתא דעבידי לגלויי ממש, ואף דאינו נאמן מדאוריית' אף בדעבידא לגלויי בעגונה פשוט דהכא עדיף דנכנס בגדר דעת גלוי מילתא שבידינו לגלותו תיכף כמבואר בריב"ש סי' קנ"ה ודמיא לבשר וחלב שטועמו קפילא שנתן הריב"ש הטעם שבידינו לגלותו, ואף דהט"ז מחלק וכתב דנאמן אף בדאורייתא הרי תברי' לגזיזא שכתב שם אם הוא בענין דלא שייך מירתת או שידו תקיפא או בענין אחר וכו'. ועיין בתב"ש סי' ב' שהסכים ג"כ דמומחה פלוני לחוד לא מהני רק בצירוף לטעמא דלא שביק היתרא כו'. ואין להביא ראי' מתוס' גבי עד אחד במלחמה שכתבו דאם העד אומר בדדמי אף דיוקא דידה לא מהני דזה אינו ראי' כלל דודאי אי חיישינן דעד אומר בדדמי אין כאן עד כלל לשיטת התוס' ואטו בלא עדים אפי' איכא קול הכרה נסמוך על דיוק דידה לחוד ודאי ז"א אבל כל דאיכא ע"א אף דלא עביד לגלויי אפ"ה מצטרף לדיוק דידה ומהני. ובאמת דברי הריב"ש צ"ע דמשמע מדברי הריב"ש סי' ש"ך דע"א מפי נכרי מסל"ת נאמן במים וכיון דמים כמלחמה דמי ואיתתא לא דייקא ועד מפי נכרי לא הוי מילתא דעבידי לגלויי אמאי נאמן. וכבר זה כמה נים הקשיתי לשאול וכמעט כל הפוסקים פה אחד דעמ"ע נאמן במלחמה ובמים

ולפמ"ש בשם התשב"ץ וכן נראין הדברים מהרבה פוסקים דעמ"ע לא הוי עביד לגלויי וכיון דבמלחמה ובמים לא דייקא אמאי מהימן עמ"ע, וארכו הדברים ביני ובין הרב מגלוגא וחתר להשיב אל היבשה ולא יכול ונשאר הדבר בקושיא. ואין לפרש דה"ק דמילתא דעבידא לגלויי דהיום או מחר יבא ההרוג ברגליו מה לו לשקר חנם, דזה אינו חדא דלשון הרמב"ם והריב"ש בסי' קנ"ה מבואר שאינו כן ועוד דהרי גם בפשיטות ע"פ הטעם דע"א אינו נאמן דחיישינן שמא משקר, וע"כ צ"ל דלא חייש לקלקולא דידה אף בלא במתכוין חיישינן דמשקר כ"ש דיש לחוש שמא מכוין לשקר ף

אמנם אף אם נימא דאף עמ"ע מקרי עביד לגלויי מטעם הנ"ל כסברת מהרי"א בסימן פ"א או דאם יבא חי נתלה שהעד השני שקר מה שאינו לפענ"ד. מ"מ כבר הוכחתי דעכ"פ דעת התשב"ץ והרשב"א והרמב"ם לדעת הרשב"א וכולהו ס"ל דדייקא לחוד מהני, וכן נראה לכאורה דעת הרא"ש בעד אחד ביבמה, דהנה הקשו דלמה לי' למימר להרא"ש דבמת הבעל ואח"כ מת הבן ודאי לא מהימן אמאי לא נימא דהא בעיא בתרווייהו כשיטת רש"י, נהי דלא קשיא דאמאי דחיק הרא"ש לומר דבעד לא שייך מיגו דאף אם שייך מיגו גבי' אכתי איכא למיבעי במת יבם לחוד דאע"ג דמת בעליך ואח"כ בנך נאמן אכתי איכא למימר דלא דייקא רק דנאמן משום מיגו וזה הי' קושי' הגאון מ"ו העשיל זצ"ל. ומ"ש דנאמנת לומר מת בעלי היינו ביצאתה היא ובנה למד"ה ובאה היא ואמרה מת בעלי, ודברי הט"ו והמגיה אינם מובנים לי. אמנם באמת אין זה קושיא דא"כ תקשי מאי פשיט רב ששת וכמ"ש המגיה אבל אכתי קשיא לכאורה דנימא דהא [בעיא בשניהם] אי עביד לגלויי מהני או לא, וצ"ל כיון דאנו חוששין שמכוין לקלקלה א"כ ע"כ עיקר כוונתו שיתגלה הדבר כדי שתתקלקל דאם לא יתגלה לא תתקלקל, וא"כ אף אם נימא דטעמא משום עביד