תשובות הרא"ם חלק ג כ

ע"י רגלי ב"א. ואף דידוע המקום שאבדו מ"מ אחרי שראינו אותו ונעלם מאתנו ניתק ממקום למקום יש לחוש שמא ניתק גם משם למקום אחר (או דס"ל דשכיח שיהא נדחף ברגלי ב"א) אבל בנמצא במקום שנכתב הוא להיפך אף דמצד שראינו תחלה ביד השליח אין ראי' דהרי בודאי אחר ראיותינו ניתק ממקום למקום מ"מ באנו לדון מצד המציאה שמעולם לא בא ממקום אחר לכאן וכן הוא גבי יצחק ר"ג וכן בענבים של ערלה שאין כאן ראי' תחלה זולת אנו באים לדון מצד המציאה. ולפ"ז בצלוב לא מבעיא אם נימא דהטעם בגט משום דשכיח לכך חיישינן שנדחף ממקום למקום אלא אפי' לפמ"ש משום דראינו הגט ביד השליח וא"כ ע"כ אחר הראי' ניתק ממקום למקום ולכך חיישינן שמא נדחף גם ממקום שנאבד שם אכתי לא דמי לשומשמין דהרי כבר בררנו דמצד המציאה וראי' של עכשיו לא שייך כאן נמצא כלל דהרי גם הראשונים באו ממקום אחר זולת שאנו באים לדון מצד הראי' הראשונה שלא ניתק ממקום למקום וכיון דבצלוב חששו חכמים שמא נפסק החבל או מטרונא עברה עליו וכדומה ממילא אף בנמצא עכשיו צלוב יש לחוש שמא אחר הוא. תדע דלפי מה שבררנו א"כ גבי שומשמין. אף אם אינו ידוע לנו עכשיו אם השומשמין עדיין מונחים או כבר פינהו משם לא חיישינן שמא פינן מטעם שכתבתי למעלה שיש לנו לומר שלא נפנו משם משעה שראינו אי לאו דשכיחא ובצלוב אם לא ראינו צלוב עכשיו חיישינן שמא מטרונא וכו' וא"כ אין ראיה משומשמין לצלוב, וראיתי למעכ"ת שכתב דמומין הוי מזמן לזמן, וז"א דהוי מרשות לרשות דשייך בי' כאן נמצא, אבל בהביא הבעל ראי' שעד שלא נתארסה הי' בה מומין שפיר הוי מזמן לזמן, ובחנם הק' מעכ"ת על הנ"י וכן הוא בר"ן ריש חולין וברשב"א ריש חולין גבי גבינות. ומה דקשיא לרומעכ"ת מאי מקשה הרמב"ן מעובדא דשומשמין הא ממונא שאני, כבר כתבתי דלא קשיא כלל דהרמב"ן ס"ל דרבא ורב אשי לא פליגי לדינא ורב אשי מודה דאמרינן כאן נמצא אף בממון, וראי' לדברינו דהנ"י בעצמו הביא דברי הרמב"ן בבבא בתרא. אמנם אף לפי דעת מעכ"ת ע"כ צריך לחלק בזה האופן דאם אנו מסופקין אם זה בא ממקום אחר שהוא הרוב לכאן או לא בא כלל ממקום אחר לכאן רק שהוא במקומו יש לנו לומר שהוא במקומו א"כ אין אנו דנין על הפרישה אם הלך זה משם זולת על הביאה אם שומשמין אלו באו ממקום אחר או לאו ולכך יש לנו לומר דעדיף טפי לומר שלא באו ממקום אחר רק שהן אותן שראינו במקומן א"כ ודאי בגט נמי נימא הכי דהוא במקומו באותה עיר ולא בא מעיר אחרת כיון שידענו בבירור שהגט שנאבד אחר האבידה הי' באותה עיר, ולא דמי למה שכתבתי למעלה דכיון שע"כ אחר שראינו הגט ביד השליח חלף והלך לו למקום אחר דבשלמא אם באנו לדון מטעם שאין אנו חוששין שמא נפנו השומשמין ממקומן שראינו אותו שייך שפיר לומר כיון שאחרי שראינו הגס ביד השליח נעלם מאתנו מחמת שהוא שלא במקום שראינו אותו אף דידוע המקום שאבדו מ"מ כיון שאחרי הראיה ניתק ממקום למקום ממילא יש לחוש שמא נדחף עוד משם והלאה אבל אם נימא הטעם דיש לתלות בקרוב במקומו ממילא כיון שידענו אחר האבידה בבירור שהי' באותו בית יש לנו לתלות בקרוב במקומו, דהרי עיקר הטעם הוא דאנו דנין על המציאה, ואין לומר דאנו מסופקים אם זה הגט בא מיד השליח לכאן או ממקום אחר וא"כ הוי קרוב שלא במקומו ואין לתלות בו יותר מברחוק דז"א דעל וה אין ספק כלל דודאי גט של השליח בא מיד השליח לכאן וא"כ קנה כאן מקומו והוי כל העיר קרוב במקומו: ועוד אפי' בבית אם רבים מצויים חיישינן כמבואר בגיטין דף ד"ח דבעינן דוקא מצאו בין כליו, ועיין שם בתוס' ד"ה או שמצאו ובודאי מיירי דומיא דכל הסוגיא שיודע האיך אבדו, ומה שהאריך עוד מעכ"ת צריך אני להעתיק מ"ש בחורף העבר להרב דק"ק פידקאמון. ומ"ש מעכ"ת בדין נוגע הנה עדיין הדבר צריך הכרע ולא מצאנו דבר ברור בראשונים להכשיר או לפסול. וכבר נסתפק בזה הגאון חכם צבי והביא ג"כ קצת ראי' להקל, אמנם נסתפק גם כן אם הזכיר בפירוש לשון ירושה, ובס' פ"י בכתובות בסוגיא דתרי ותרי משמע ג"כ דעתו להקל, ומ"ש מעכ"ת מס' אדם וחוה יש לדחות דה"ק דמשום שהחמרת בסופה שוב אינה נחשבת לנוגעת ודוק היטב. ומ"ש מעכ"ת ראיה לחלק בין אם מזכיר ממון, אם כי יש לחלק כמש"ל בשם הח"צ מ"מ ראיית מעכ"ת אינה מכרעת דהתם שפיר קאמרינן דלמא משום חימוד ממון ולא דייקא שפיר, ועוד כיון דעיקר תביעתה בב"ד היא הכתובה ואינה חוששת על עיגון ממילא לא דייקא וחיישינן דמשקרא בשביל חימוד ממון, ועיין בתשובת מהר"י טראני חלק אה"ע סי' ל"ז. ובאמת החילוק בענין נגיעה בין הזכיר ממון או לא לכאורה אין לו שורש בגמ' ופוסקים. ומה שהניח מעכ"ת בצ"ע לפי מה שפירש מהרח"ש בק"ע דעת הריטב"א, לפענ"ד אין כאן מקום עיון דעד כאן לא איבעיא לן רק באומרת סתם התירוני להנשא ותנו לי כתובתי אבל אם פירשה להדיא דעיקר תביעתה להנשא בין אם מגיע לה הכתובה. אם לאו עכ"פ תובעת להנשא ואם הדין נותן שיתנו לי הכתובה אזי אני תובעת להנשא וגם הכתובה, פשוט דמתירין אותה לישא ואפ"ה העד המכחיש חייב קרבן שבועה כיון שתובעת שניהם. ומדקדוק לשון הריטב"א יש לפרש כוונתו דס"ל כשיטת הרשב"ץ דאם איפשטא האיבעיא דע"א נאמן משום מילתא דעבידא לגלויי אפי' לענין הורדת אחים לנחלה נאמן דכאן הוא אף לענין ממון, ולכך שפיר קאמר דלא תימא דלפ"ז אפי' הזכירה הכתובה מהימן העד דהרי אף לענין ממונא לא בעינן עדים לכך קאמר דאכתי בדבר שבערוה לא ראו חכמים להאמינה רק משום עגונה והכא לא שייך עיגון שהיא בעצמה אינה מקפדת על העיגון וגם חומר בסופה ליתא דלא דייק' כלל דאין כוונתה להנשא וכמש"ל בשם מהרי"ט. ובענין נוגע הדעת נותנת שאין להחמיר דהרי בלא"ה חיישינן שמא שכרוהו או מכוין לקלקלה היכא דלא דייקא אי ס"ל דעיקר טעמא משום דייקא ואי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי אף בלא דייקא לא חיישינן דשמא שכרוהו, וא"כ בנגיעה לא חיישינן לשיקרא מהנך טעמא כמבואר כל זה בתוס' יבמות דף צ"ד ד"ה כי תיבעי לך. ומה שהביא הנודע ביהודה ראי' מהרי"ף, לפענ"ד לפי מה שפירש הריב"ש דברי הרי"ף אין משם ראי' כלל. וז"ל בסי' קפ"א ואני אומר שמלשון הרי"ף נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר שזה אחיו של פלוני כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו אלא שאם אמרו קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינים המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודעינא כיון שכבר הוחזק ע"פ אלו קודם מעשה וגם בדרך זה דוקא היכא דליכא חשדא ועוד האריך שם, וכן נראה דעת המרדכי בכוונת דברי הרי"ף והוסיף לזמר דזה מקרי מלפ"ת, ולפ"ז ודאי ברור היכא דאיכא חשדא שיאמר כן מאיזה טעם שוב לא הוי לפ"ת ולכך חיישי', אבל כל שמעיד בתורת עדות בב"ד בשעת מעשה נראה כיון שהקילו חכמים דנאמן להעיד מטעם דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי ולא מטעם מסלפ"ת ממילא תו אין לחלק אף דאיכא