תשובות הרא"ם חלק ג יז

ולא נשמע מעולם קולא זו בשם ר"ת דפרצוף פנים בלא גוף סגי לאחר ג' ימים ק"ו בפדחת והנה הרא"ש והרשב"א והר"ן והנ"י כולם לא כתבו בשם ר"ת להקל רק בגופו שלם. והנה רומע"ל עושה ב' חלקות בדברי התוס' דלפירוש הראשון מיירי בט"ע ולפירוש השני מיירי בסימנים ועושה ממנו נ"מ לדינא ובלשון התוס' נראה דאין נ"מ לדינא ובשניהם מבואר לשון א' ט"ע על ידי סימני הגוף וכן הוא לשון הרא"ש דבעינן גופו שלם ומי לנו בקי בדברי ר"ת ובה"ג יותר מהם וגם מה שפירש בסוגית הגמרא דבכורות הקושי' והתירוץ דחוק מאוד וגם לשון המשנה אין מעידין אלא על פ"פ אינו סובל פירושו דלא מיירי בט"ע רק בסימנים דא"כ אמאי לא תני סימנא בהדי' כדקתני בסיפא אע"פ שיש סימנים בגופו וגם לפי עניות דעתי החוש מכחיש לומר דאף דבארוך וגוץ בגוף אפי' סימן בינוני לא הוי מ"מ בפרצוף הוי סימן מובהק ק"ו בפדחת לחוד וכ"ש אם נימא אפי' רוב פדחת שהדברים קשים לאומרם ועוד דמייתי בגמרא עלה עובדא דאבא בר מניומי וגדולה מזו מייתי בירוש' האי מאן דבעי דלא חכמין לי' משמע דמתניתן מיירי בט"ע ולא מסימנים ושיטת ר"ת דס"ל דבגופו שלם אף בלא חוטם יתבאר לקמן, ועוד דלשיטתי' תקשה מאי ראי' מייתי מדיגלת דמשמע דהתם הי' ט"ע דאנסבי' אפומא דשושבינא שהי' מכירו ולשיטת ר"ת כבר תירצו במרדכי וביתר הפוסקים דקים לי' להגמרא דהאי עובדא הוי שלא נשאר רק השנוי במשנתינו אבל לענין אם הכירו בסימנים או בט"ע ודאי מדקאמר אפומא דשושביני' בודאי שהי' מכירו בט"ע, ועיין במ"ק ומר לאו שושביני' ופירש"י בעין יעקב מכירו ומה שהביא מעכ"ת ראי' דברוב הגוף כולא עלמא מודו דאיכא ט"ע קשה מאוד דכל ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים מראים להיפוך וכן לשון הש"ס והמגיני שלמה כתבו בלשון אפשר אליבי' דר"ת, וגם בזה לפי ע"ד החוש מכחיש. ולענ"ד פשוט דמשם ראי' להיפוך, ובאמת בבכור לא מהני רק פרצוף אליבא דר"ל או פדחת אליבא דר"י משום דבעינן יכיר והא דלא אשתמיטא מהפוסקי' לכותבו. הרי גם להיפוך דמהני לא נזכר בשום אחד מהפוסקים וסמכו עצמם במה שכתבו דבעינן פדחת מטעם יכיר ולא הזכירו רוב וזה בעצמו כוונת התוס' בקושייתם דלמא בעינן יכיר משום הכרה דבעינן פדחת אף לר' יוחנן. והקשה רומעכ"ת ת"ל דפדחת הוא רוב ראשו ויכיר ל"ל, ולפי מה שכתבתי אתי למעוטי רוב הגוף. אמנם קושיא זו בלא"ה יש לדחות דבאמת הוא פלוגתא דתנאי, ואבא חנן משום ר' יהושע ס"ל דרוב ראשו הוא רוב פדחתו ותנאי פליגי עלי' כמבואר בנדה דף ך"ז ולכך מקשה התוס' שפיר דילמא ר"מ ורבנן ס"ל כאידך תנא דרוב ראשו הוא מוצא צדעיו ולכך בעינן יכיר ועוד קצת ראי' מברייתא דמקשי מיני' לר' יוחנן דקתני יכיר זו הכרת פנים ומשני תני עד החוטם דברייתא דקתני יכיר זו הכרת פנים ולשון זו הכרת פנים משמע דאתי למעוטי רוב הגוף דלית בי' הכרה דאל"ה ליכא מידי למעוטי לר' יוחנן. ועוד דיותר נכון לומר דליכא הכרה ברוב הגוף דלא מהני בבכור שלא נמצא בשום מקום להיפך ממה שנאמר דאיכא הכרה ברוב הגוף דמבואר בתוס' ובכל הפוסקים ההיפך דבעינן גופו שלם ומשמע אפילו עם הראש כמ"ש הב"י בתשובה ואבאר עוד לקמן. ויותר נלע"ד עיקר דדוקא בראש דהוי לי' זה מטעם חשיבות לא מיקרי יכיר בלא פדחת חבל ברובו דהוי ככולו הוי כפניו מכוסה ועדיף מט"ע במדינת הים. ועתה נבא לראי' שהביא מעכ"ת לפירושו ויתד שהכל תלוי בו הוא דברי ר"ת בשם בה"ג ולשין בה"ג ודע' מעכ"ת שכונת ר"ת להבי' ראי' דמתני' לא מיירי מט"ע דט"ע אפי' פדחת לחוד ואחר כמה ימים מהני ק"ו בפרצוף פנים עם החוטם בלא הגוף או הגוף לבד, דמהני לאחר ג' ימים דאין הט"ע משתנה רק דמתניתין מיירי מסימני הפרצוף דזה עשוי להשתנות ולכך לא מהני לאחר ג' ימים ומביא מבה"ג שכתב לגבי אשה אחמרו רבנן עד דאמרי סימני פרצפו וכו' ושאר סימנים שלו. והבין מעכ"ת דכוונת בעה"ג הוא למשנה דאין מעידין והא שכתב ושאר סימנים שלו הוא ואו המחלקת כמו או שאר סימנים שלו. וכוונתו לסימנים מובהקים או סימנים בינונים ולפי פירושו כוונת בעה"ג לרב ותא דאפי' סימני פדחתו מהני כ"ש ט"ע. אמנם לבבי לא כן ידמה, ולפענ"ד מבה"ג ראי' להיפך, ותחלה נבאר לשון התוס' ואם. כי כבר פירשו האחרונים ובכלל דבריהם דברי עם כל זה נרויח תוס' ביאור ודקדוק הלשון של התוס' והנה כוונת ר"ת בלי ספק שכל שגופו שלם כמו שהי' בחיים ניכר הוא בט"ע אף לאחר ב' ימים. אמנם לשון ט"ע הוא כמו דאמרינן כלים ששבעתן העין יש בו ט"ע אע"פ דלא שייך גבי כלי פרצוף פנים אפ"ה כיון ששבעתן העין והוא רגיל לראותו ומכירו יש בו ט"ע (ועיין ברש"י בב"מ דף י"ט בד"ה וט"ע אית לי' בגווי' ועיין בחדושי רשב"א חולין בסוגיא דט"ע עדיף מסימנא שכתב כן בהדיא) וכן כאן אדם המכיר חבירו ורגיל עמו ומכירו היטב אף שאינו מסתכל בפניו כמו שאמרו לענין ציצית משיכיר חבירו הרגיל עמו ברחוק ד"א וידוע מצד החוש שאדם הרגיל עם חבירו יכול להכיר חבירו מרחוק אף מאחוריו ומכ"ש כנגד פניו אף שאינו רואה פרצופו ממש והוא מצד שנצטייר במחשבתו גופו וצורתו ותמונתו וארכו ורחבו ותמונת כל אבר ואבר ואילו הי' יכול לצמצם אורך ותמונת כל אבר מדת ארכו ורחבו ותמונת כל אבר ואבר וגוונו וצורתו ולהעיד עליו לפנינו בצמצום גדול כחוט השערה ודאי הי' סימן מובהק אמנם זהו דבר שא"א. אמנם עכ"פ בהסתכלות ובמחשבה הכל מצויר בצמצום גדול ולכך מכירו בט"ע. ודרך משל אם הוא אדם שחור אפ"ה אין יכול להעיד בצמצום בגוון השחור עד כמה הגיע שחרירותו, אבל בט"ע יכול להכירו בין כמה ב"א מצד גוון השחרו' אף שגם האחרי' שחורי' לא הגיע שחרורות' לשחרותו של זה וכן בתומנת איבריו היות המחשבה מצמצמת בתכלית הדיוק למי שרגיל עמו מאוד ומכירו היטב וכן כל תמונת אבר אינו יכול להעיד בצימצום אף למי שרגיל עמו ובמחשבה הוא מצומצם בתכלית הדיוק. אמנם כל שגופו שלם יש בו ט"ע דט"ע מיקרי כל שרואה אותו מכירו תיכף כאשר אבאר אבל אם לא נשאר רק פרצופו וחוטמו בלא הגוף ליכא ט"ע גמור רק צריך הכרה והסתכלות היטב להכירו כיון שאינו במצבו שהיה בחיים. אמנם באדם שלא הי' רגיל עמו וניכר כ"כ זה אינו מכיר בט"ע רק כשרואה פניו פרצופו וחוטמו יכול הוא להכירו אע"פ שלא ראה אותו כמה שנים אם רואה פניו הוא מכירו. עוד אקדים הקדמה אחת דיש חילוק בין לשון סימני הגוף ללשון שיש סימנים בגופו. דלשון סימני הגוף יותר משמע סימנים של הגוף שהם בכל גוף שבעולם בעצם ולא במקרה שהוא צורתו ותמונתו וארכו ורחבו, ולשון סימנים בגופו יותר סובל שהוא במקרה אצלו כמו כל סי' בינוני ומובהק ואף דבב"מ רצה הגמ' לפרש ארוך וגוץ הוא דרך דחי' וגם צריך לפרש שהוא משונה משאר גופים בארכו או בקטנו וגם עכ"פ סובל יותר הפירוש סימנים מיקרים שבגופו וזה דבר פשוט מאד: