תשובות הרא"ם חלק ג קלז

בנדוניא תוך שנתים אף אם האשה מתרצית והנה אם באנו להשיב על דבריו קשה לבלות הזמן להשיב על דברי הבל ולהשחית נייר ודיו. אמנם לא ידעתי מה אידן בי' אם ממיעוט ידיעתו יצא ממנו משפט מעוקל כזה או מאיזה טעם אחר. היות אף לפי טעותו בהבנת לשון הרמ"א לא ידעתי מה עשה לו העני הזה הסרסור ומה שלא הי' יכול לשפוך חמתו על המלוה מטעם כי הוא בע"ד של הסרסור לזה התמרמר על העני הזה ושפך חמתו עליו ולא ידעתי מה חטאו ומה פשעו שהי' שליח ועשה שליחתו ולא נתכוין להזיק או לסייע בגניבה. העבודה מעולם לא שמעתי ולא ראיתי פסק כזה מיושבי קרנות וערכאות שבסוריא. ואף לפי טעותו ודעתו השפלה עכ"פ הי' לו לפסוק להמתין חודש או חדשים ואם תחי' ולא תמות עכ"פ מחויבים הזוג לשלם מה שלוו וגם כל נכסי מלוג שלה משועבדים לחוב זה לגבות הימנו אחרי שהי' בהסכמת שניהם. אמנם טעה בדבר משנה בהבנת לשון הרב דע"כ ל"ק הרב דיכולין למחות זולת לכתחלה אבל בדיעבד בלי ספק דאין היורש מוציא מהלקוחות ולא מבעי' מחיים בתוך שנתיים אלא אפי' מתה בתוך שנתיים אין היורשים מוציאין מיד הלקוחות או מיד הממשכן דהתקנה לא הי' רק על הבעל שיחזיר מה שנשאר בעין ת"י משום עגמת נפש אבל מה שכבר נמכר או נתמשכן בחיי האשה אף הבעל אינו מחויב לשלם כ"ש הלוקח והממשכן דמה להיורשים עליהם והבעל פטור כיון שאינו יורש וליכא עגמת נפש ומטעם זה בעצמו יכולין למחות דאם ימכרו שוב לא יוכלו להוציא מיד הלקוחות לכך יכולין למחות לכתחילה וזה כונת הרמ"א במה שסיים יכולין למחות מהאי טעמא דנראה דקאי אדסמיך לי' שכתב דמה שאינו בעין אינו צריך להחזיר ע"ו כתב דמהאי טעמא יכולין למחות אבל אי הוי קאי אשל מעלה שהביא תקנות שו"ם לא הוי שייך שפיר לשון מהאי טעמא, וכן מבואר בהדיא בתשובות רבינו ב"י בסימן ט' בסופו, וז"ל מי שמתה אשתו בלא זרע קיימא ובא לחלוק עם היורשים במנהג דמשק (והוא מנהג טלטולא) כי כן כתב בתנאי כתובה ולא נמצא מהנדוניא כי אם חלק מיעוט והשאר נמכר או נמכר או נתמשכן ברשותה, ויש מי שהורה שחייב הבעל לפדות אם השכינה ולפרעם אם מכרם ולחלוק בהם עם היורשים אפי' אם מכרם ברשות האשה. תמה אני אם יש מי שיורה כן ומעולם לא נשמע שיחלקו כ"א במה שנמצא מנדוניתא בעין כו' ולענין חפצים הממושכנים מה שהן שווין יותר יחלוקו וכנגד החוב יש מקום לומר דהוי בעין ומחויב הבעל לפדותם וי"ל כיון דחייב עליהם הוי כנאבד וזה נראה יותר ואפי' הוי שקיל יד בעל התקנה על התחתונה הרי מבואר בהדי' דע"כ לא הי' השאלה רק על הבעל אם מחוייב לפדותן אבל להוציא מיד הלוקח או מיד הממושכן מעולם לא עלה על דעת מי שיש לו מוח בקדקדו ואף הבעל פסק רבינו דפטור לפדותן אפי' אחר מיתת אשתו ק"ו בחייו דאין היורשין מוציאים מיד הלוקח או מהממשכן וידוע דאין חילוק בין תקנת טלטולא ובין תקנת שו"ם לענין זה דאין הבעל מחויב להחזיר, רק מה שנשאר בעין ת"י וכמבואר בהגהת רמ"א שם, ואין לחלק כפי מ"ש הב"ש בסי' צ' ס"ק כ"ח ובסי' קי"ח ס"ק ח' דאף דלתקנות טלטולא יכולה האשה למחול לבעלה מעכשיו למנהגינו אין האשה יכולה למחול לבעלה דאדרבא משם ראי' לדברינו דהרי הב"ש בסי' קי"ח לא החליט הדבר וכתב לכאורה נראה למנהג שלנו כו' ואם לפי הבנת הדיין בהגהת רמ"א הנ"ל מה נסתפק הב"ש ומדוע לא למדו בק"ו ממ"ש הרב דהיורשים יכולין למחות שלא ימכרו והדברים ק"ו אם היורשין יכולין להוציא מיד הלקוחות אף בחיי' ק"ו דאינה יכולה למכור ולמחול לבעלה והיורשין מוציאין מהבעל לאחר מיתה דהדבר ברור ומבואר בכל הפוסקים דמחילה להבעל גרע ממכירה לאחרים דמיעקרה התקנה לגמרי דכל בעל יפציר באשתו ועוד דעיקר התקנה משום ותם לריק כחכם וזה לא שייך במכירה לאחרים. אמנם האמת יורה דרכו דודאי במוכרת ומוחלת לבעלה נוטה דעת הב"ש דלא מהני למנהגינו כיון דהנותן מתנה עם הבעל עצמו שיקיים תקנות שו"ם שיחזור חצי נדוניא שישאר ת"י בעין ועל תנאי זה נותן הנדוניא ממילא מחויב הבעל להחזיר ולא. מהני מחילת אשתו אף במעכשיו כיון שהחיוב הוא מהבעל להנותן וע"ת זה נתן להאשה. אמנם אם נתנו או מכרו שניהם לאחרים ולא נשאר ביד הבעל כלום שוב אין הבעל מחויב להחזיר כלום שהרי התנאי לא הי' רק שהבעל יקיים תקנת שו"ם והתקנה עצמה לא נתקנה רק שמה שישאר בעין ת"י יתחייב להחזיר משום עגמת נפש וכיון שלא נשאר ת"י אין להיורשים על הבעל כלום והלוקח כ"ש שאין מחויב להחזיר שעל הלוקח לא הי' שום תקנה וגם לא הי' להלוקח שום תנאי ובמה יתחייב הלוקח להחזיר וגם עם האשה לא הי' שום תנאי זולת עם הבעל שיקיים תקנת שו"ם ואילו אם הי' מתנה עם האשה בפירוש שאינו נותן לה רק ע"ת שיוחזרו הנכסים לידו הי' מקום לפלפל אבל אחרי שלא הי' תנאי עם האשה זולת עם הבעל שיקיים תקנות שוים איך יעלה על הדעת שהיורשים יכולין להוציא מטלטלין מיד הלקוחות שהרי בחיי' כל הנכסים שלה לכלותן ולבלותן ולא הי' התנאי רק שהבעל לא ירש מחצית הנשאר בעין ולא נגד אחרים וכיון שהבעל מקיים התקנה נתקיימה נתינת הנותן למפרע שהרי לא הי' שינוי בהתנאי והתנאי נתקיים, וגדולה מזו נתבאר בשו"ת ב"ח סי' ב' דאף לכתחילה יכולין היורשים למחות בבעל שלא יבזבז אעפ"כ אם בזבז הבעל בחיי' פטור כיון שלא נשאר ת"י ליכא עגמת נפש. וגדולה מזו אפי'. הי' לו מעות משלו והוא הלך ופרע בנדוניא שלה חובות שלו שהי' חייב מקודם הנשואין אפ"ה פטור דהתקנה לא הי' רק על מה שנשאר ת"י הבעל בעין. ועוד גדולה מזו כתב הכנסת יחזקאל בתשובה סי' ע"ט אחרי שהי' קשה בעיניו לומר דאף שהי' לו ממון משלו ובזבז מנדוניתה וכ"ש שפרע חובותיו לפטרו לוה הסיע דעת הב"ח שכונתו שפרע חובותיו בבגדי' ותכשיטין לכך הבעל פטור כיון שלא נשאר ת"י בעין וכתב שכן כונת הרמ"א והנ"ש שכתבו דוקא בעין קאי על הבגדים ותכשיטין יע"ש, הרי מבואר בהדיא דעכ"פ אין מי שיעלה על דעתו להוציא מן הלוקח או הממשכן דאפי' אם נתן לבע"ח שהי' חייב מקודם הנשואין בלי רשות אשתו לא פלפלו רק אם הבעל חייב לשלם וגם בזה הסכימו דהבעל פטור ק"ו אם משכנו שניהם אחר הנשואין והי' ברשותה והסכמתה דאין היורשים יכולים להוציא. ועוד מבואר שם בכנסת יחזקאל דאף לפי דעתו דבזבז והי' לו משלו דחייב ואפ"ה דאם הי' הפסד בהמו"מ דמנכין לפי ערך וכתב הטעם דמתחלה ניתן שיתפרנסו ולישא וליתן בהם. וא"כ בטעם זה בעצמו לבד די לומר שרשות בידם למשכן כדי לישא וליתן במעות להתפרנס מהם (ק"ו דהאחרונים הסכימו דלא ככנ"י אלא אפי' היו לו מעות משלו ופרע מהנדוניא דפטור כפשטא דלישנא דהב"ח). עוד יש מקום אתי להאריך בעיקר הדין במכר הבעל בנכסי צ"ב ובמכרה האשה בנכסי מלוג ובדברי הב"ש סי' קי"ח והשמטתיו מטעם פן יראה בעיני הדיין שהנידון צריך שאלה ותשובה ופלפול אמנם בהגהת אלפס"י פרק מציאות האשה שנראה מהמרשי"ם שהוציא הרב בהג"ה דין זה נראה לענ"ד כונה אחרת שהוא מדבר לפי מנהג מדינתינו שהוא הי' סמוך למדינת ויניצאה, ומבואר בתשובת