תשובות הרא"ם חלק ג קלח

בלבי ליישב זה ולא נתחוורו הדברים ויותר קשה הא דמקשה רבה אדעולא דס"ל כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דהרי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"ג דאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה ולשיטת הרמב"ם מאי קושיא הרי דברים ק"ו ומה לר"א דס"ל מאסקופת העזרה וכל שחלה או נשתבש הילוכו מיקרי דרך רחוקה אפ"ה מודה בטמא שרץ או טמא מת בשביעי שלו דשוחטין וזורקין עליו ולא קשיא לרבה על ר"א ק"ו לר"ע דס"ל אף בחלה ונשתבש הילוכו דאינו בכלל דרך רחוקה כיון שהוא בקירוב מקום כ"ש דטמא שרץ אינו בכלל דרך רחוקה, אמנם מה דלא קשיא לרבה על ר"א יש ליישב דאזיל לשיטתי' דס"ל בדף ס"ט אליבא דר"א דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (כמו שנראה שם בפרש"י דרבה גרסינן ואולי מהאי טעמא גרס רש"י שם כן) אמנם אכתי הא גופא קשיא מאי מקשה לעולא אליבא דר"ע הא לשיטת הרמב"ם אליבא דר"ע הקפידה התורה דווקא על ריחוק מקום, ומה שנלפענ"ד בביאור דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דס"ל דוודאי ס"ד דרבה אליבא דר"ע דלא הקפידה התורה על ריחוק מקום זולת כל שיש לו איזה סיבה שאינו יכול ליכנוס בגללה לעזרה מקרי דרך רחוקה ובאמת היינו צריכים לדחוק בדעת ר"א דס"ל אפי' בלא סיבה מקרי דרך רחוקה אבל למאי דמשני עולא דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וס"ל לרמב"ם דלאו דווקא טמא דה"ה לכל הסיבות שבעולם כל שאינו מחמת ריחוק מקום ודלא כפירש"י ותוס' דכתבו דווקא טמא משום דתלי רחמנא באכילה מדכתב רחמנא טמא נפש ולא כ' טמא שרץ דהרי הרמב"ם אע"ג דפסק דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אפ"ה אין שוחטין וזורקין על טמא מח בשביעי שלו, וא"כ בטמא חת לא הקפידה התורה על אכילה, ואף אם נדחק ליישב ולדחות זה מ"מ הכריח רבינו שיטתו מהא דתניא לקחן הי' לפנים מן המודיעים וגחלים וקרונות מעכבים אותו יכול יהא חייב ח"ל ובדרך לא הי' והרי לא הי' ורש"י ז"ל הוצרך לדחוק לשיטתו דהכוונה והטעם משום דהא דעכבוהו גמלים וקרונות משום שהלך עם ב"ב ולכך חייב דהי' יכול לילך יחידי וזה דוחק גדול אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל יבא על נכון בפשיטות דאע"ג דעכבוהו גמלים וקרונות לא מיקרי דרך רחוקה כיון שאינו מצד ריחוק מקום ושוגג או אנוס יקרא, ולפ"ז א"צ לדחוק ג"כ בדעת ר"א ונוכל לומר דבדבעי לעייל מצי עייל לא מקרי דרך רחוקה זולת דווקא בחלה שעיכב הילוכו או נשתבש הילוכו ומעתה נבא לבאר גם הסוגיא השנית דגם המקשן הזה הוי סק"ד דלר"א אע"ג דאי בעי לעייל מצי לעייל הוי דרך רחוקה מקמי דשני אביי דרך רחוקה לטהור, וכו' כאשר אבאר, אמנם לשיטת הרמב"ם מעולם לא היתה כוונת המקשן ליפטר הערל מפסח מטעם ערלות דוודאי ידע דיש לחלק בין דרך רחוקה דפטרו רחמנא לערלות דלא פטרו רחמנא וכמ"ש רש"י בשינויא דאביי, אמנם קושית המקשן לשיטת הרמב"ם היינו דהרמב"ם אזיל לשיטתי' שפסק בפ"ב מה' חגיגה סוף הלכה א' דערל אסור בביאת מקדש אליבא דכ"ע משום דמאיס ועיין שם בלח"מ ולכך מקשה שפיר באותו סיגנון שהקשה רבה לעולא דהרי ערילות מונעתו מליכנוס למקדש והוי דרך רחוקה ועומד מאסקופת העזרה ולחוץ ואף דיכול לתקוני הרי אע"ג דמצי עייל פטור ועל זה שני אביי שפיר ומדוקדק דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא באותו סיגנון דשני. לי' עולא לרבה דסיבת הערילות אע"ג דמונעתו מליכנוס לעזרה אינו מכניסו לכלל דרך רחוקה

אמנם ע"ז קשה קושית התוס' דאיך יתכן כשהוא ערל יתחייב וכשימול יפטר לכך צ"ל דכוונתו דוודאי אין דרך רחוקה לטמא ולערל אף כשהוא אנוס ואין יכיל לתקן עצמו כיון דאין הסיבה גורמת לו ריחוק מקום זולת כי ביאתו לעזרה מנועה מצד האיסור ובאמת ס"ל לר"א דאי בעי עייל מצי עייל חיוב ודווקא ביש לו סיבה המונעת הילוכו העצמיות כגון שחלה או נשתבש הילוכו דאע"ג דלאחרים הוא מקום קרוב מ"מ לדידי' הוא רחוק כיון שהמניעה הוא לפי ערך הריחוק. משא"כ בטומאה וערילות שאין המניעה בריחוק מקום לקורבתו זולת מחמת איסור וה"ק אביי דרך רחוקה לטהור דלא פטרה התורה אלא כשהוא טהור ואפ"ה הוא בדרך רחוק שאינו יכיל ליכנוס כגון שחלה או נשתבש הילוכו ואין דרך רחוקה לטמא וערל כיון שהוא במקום קרוב ויכול ליכנס אין סיבת הטומאה והערילות פוטרתו, ואע"ג דהוי מני לשנויי בפשיטות דבעינן סיבה דלא מצי לתקוני נפשי' משא"כ ערילות דמצי לתקוני זה אינו קושיא כלל דאביי קושטא קא משני דאפילו אם נאנס ולא חל איקרי אנוס ולא דרך רחוקה דאין דרך רחוקה לטמא (ובזה מדוקדק היטב מאי דקאמר אביי ואין דרך רחוקה לטמא דמאי שיאט' דטמא הכא והל"ל דאין דרך רחוקה לערל ולפמ"ש אתי שפיר דה"ק דאפילו לטמא דאין סמיא בידו ולא מצי לתקוני נפשי' ואינו יכול ליכנס לעזרה אפ"ה לא מיקרי דרך רחוקה דהרי אליבא דאחת ס"ל לר"א דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מכ"ש ערל דמצי לתקוני' נפשי' הלא חקרי דרך רחוקה) ובזה יבא כמין חומר הא דקאמר תנאי היא ואיכא מאן דס"ל דדרך רחוקה היינו חוץ לירושלים וא"כ בלא"ה לא קשיא מערל דערל לא חקרי דרך רחוקה כיין דיכול ליכנס לירושלים ומשום ערילות כבר כתבנו דלק"מ דערילות לא פטרה תורה ודרך רחוקה פטרה תורה, ואין צריך לדחוק דתנאי דערילות ס"ל אליבא דר"א מן המודיעים ולחוץ כמו שנדחק רש"י ותוספת והשתא בין אם נימא דרבא לא פליג על אביו רק דס"ל דבלא"ה לק"מ מברייתא דערל דתנאי היא ובין אם נימא דפליג ח"מ הא חזינא דהרמב"ם תפס לו בפירוש פלוגתא דר"א שיניות אביי ואין קושיא דהא הלכתא כרבא לגבו אביו דכבר כתבו מפרשי הרמב"ם כהרבה מקומות דכל הכללות לא אתאמרו זולת היכא דנחלקו בהלכה למעשה משא"כ היכא דנחלק בפירושא דתנאי דאינו להלכתא ואפילו בהלכתא למשיחא ליתא להנך זולת היכא דמסתבר טעמי' והכא ודאי מסתבר טעמי' כמש"ל דרחוק מאוד לומר דכל ישראל פטורין לעשות הפסח אם לא ירצו לכניס לעזרה וגם עליהם לא יחול חיוב הפסח כלל לכך יותר מסתבר אוקמתי' ומה גם אחרי דשני עולא לרבה אליבא דרך דרע"ק דמחלק ג"כ דדרך רחוקה לטהור אפושי פלוגתא לא מפשינן ודוחק לומר דפליגי היכא דאיכא אונס והשתא הא דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר ר' יוסף בטמאין הלך אחר הרוב העומדים בעזרה לרבא אתי' כפשטא

אמנם לאביי גם לרבא אם ניחא דלא פליג על אביו כמש"ל ולשיטת הרמב"ם דגם ר"א מודה דאי בעי עייל מצי עייל חייב וא"כ כל העומדים אפי' חוץ לירושלים חל עליהם חובת פסח וא"כ אמאי משערין דווקא בעומדים בעזרה וצ"ל הטעם דלא נוכל לשער בעומדים חוץ לעזרה אולי יהי' לו איזו סיבה שלא יוכל לכנוס לעזרה ולכך משערים דווקא בשכבר עומדים בעזרה, ומעתה זכינו לדון דיפה הביא רבינו הב"י בכ"ח ראי' מהגמרא דהרי לשיטת הרמב"ם כל שאין לו שום סיבה ויכול ליכנס בעזרה חל עליו חובת פסח ולא מקרי דרך רחוקה ואמאי לא משערין בכל המנוין על הפסח עכ"פ העומדים בירושלים שכבר נמנו ואין להם שום סיבה וא"א לחוש שכל המנויים יהי' להם סיבה שלא יוכלו לכנוס לעזרה אע"כ דלא משערינין באוכלין אלא בנכנסין לעזרה ולכך, אליבא דר"א משערינן בעומדים בעזרה דממ"נ אם נכנסו כולן הרי יפה שיערנו ואם אח"כ אירע סיבה שנשאר א' בחוץ ולא יכול לכנוס כ"ש דיפה שיערנו דהרי נפטר מחמת הסיבה ומדר"א נשמע לדידן דס"ל כר"פ דאף דאירע איזה סיבה לא, מקרי דרך רחוקה בשביל זה משערינן כשהם עומדין בחוץ ולא משערינן באוכלין כ"ו טרחנו עד כה ליישב דברי רבינו הב"י, אמנם קשיא לי על שיטת הרמב"ם דפסק דמשערים בנכנסין לעזרה דווקא ולא במנוים לאכול מסוגיא ד' פ' דקאמר עולא במחצה טמאים ומחצה טהורים דצשלחין א' דרך רחוקה וקאמר שם דמדחהו מפסחו ולשיט' הרמב"ם א"צ לדחותו מפסקו וגם מאי דקאמר ר"נ מאן ציית לעולא דעקר סיכי' ומשכוני' וכו' דהרי לשיטת הרמב"ם די במה שלא יכנס לעזרה ויעשה שליח לפסחו וגם לשיטתו נראה דצריכין אנו לשלחו קודם הנץ החמה שיהי' בדרך רחוקה כיום י"ד בהנץ החמה וצ"ע. גם התוי"ט במשנה דתן המודיעים ולחוץ צ"ע קצת שהעתיק כל לשון רש"י שפי' שהי' מן המודיעים ולחוץ בתחלת זמן השחיטה על לשון הרב שפי' כדעת הרמב"ם וכמש"ל גם לכאורה הוי קשיא לי על שיטת הרמב"ם לפ"מ שפי' הכ"מ ברפ"ו דהרמב"ם גרים בכריתות דר"ע ס"ל מגדף לאו היינו מברך השם וא"כ לא סבירא לי' כרבי ולפ"ז אף שגג בראשון והזיד בשני פטור וא"כ אין חילוק כין דרך רחוקה לשוגג ואנוס. אמנם י"ל דלרע"ק יש חילוק לענין אם זרק לא הורצה ולר"א דס"ל שוחטין וזורקין אף אי ס"ל דזרק הורצה י"ל דס"ל כרבי ואף דלחד שינויא בתוס' דף ס"ט צ"ל דמאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו ע"כ ס"ל דשני תשלומין דראשון כר' נתן י"ל דהרמב"ם ס"ל עיקר כאידך שינויא בתוס' דאצטריך לאיש נדחה ואין ציבור נידחין

ובענין ברכת הטוב והמטיב מה שכ' רומכ"ת דלשיטת ר ק מיושב קושית התוספות והרא"ש שפתים יושק מד"ן, אמנם עדיין צריך תיקון דוודאי גם ר"ק מודה דלא נתקן ביין דווקא לאחריו זולת בדיעבד אם לא בירך תחלה יכול לברך אח"כ אבל לכתחלה צריך לברך בראשונה תדע דהרי צריך לברך על כל יין ויין אפי' ג' או ד' פעמים כמבואר בירושלמי דרבי בירך על כל חביות וחביות ואילו בפת בתחלה לא תיקנוהו זולת לאחר ברכת המזון אמנם זה יש ליישב קצת אבל מה שתלה מעכ"ת דלדעת ר"ק בעינן שיעור כזית לא ידעתי על מה דדוקא בברכה מעין שלש דאסמוכהו אקרא דכתוב ואכלת משא"כ בברכת הטוב והמטיב שהוא מדרבנן. תדע דאפילו בורא נפשות סברוהו דלא בעינן שיעורא זולת דהר"י דחה כיון שתקנוהו במקום מעין שלש דאסמוכהו אקרא דואכלת משא"כ הטוב והמטיב שהוא דרבנן ואף אינו במקום הטוב והמטיב דברכת המזון דלעצמו תקנוהו על היין מטעם התוס' והרא"ש ואף לשיטת ר"ק כבר כתבתי שעיקרו הוא לפניו ועכ"פ לא תקנוהו במקום ברכת המזון שאילו כן הי' מתקנים אוחו דווקא לאחריו

תם ונשלם חלק אבן העזר