תשובות הרא"ם חלק ג קלו

וא"ל דמאי קמ"ל הא יש לו מיגו, ז"א דסד"א דהודאת בע"ד כמאה עדים וא"נ במיגו קמ"ל דטענינן לי' שלא להשביע, וזה הכריח הרמב"ם אחרי דס"ל דשלא להשביע לא טען לא טענינן לי' ואיך טען ר"נ אלא ודאי כאן שלא הודה רק לפני בני ביתו ולא בפני עדים או דס"ל לחלק בין הודה לפני התובע או לא ושם מיירי שהודה שלא בפני התובע, וחילוק הראשון נראה יותר נכון ומדוקדק. גם ת"ש הש"ך שם בלשון הראב"ד כבר נתבאר דז"א דגם הראב"ד ס"ל דטענינן לי' שלא להשביע רק דהדין עם הלח"מ ולא מטעמי' רק דהראב"ד סובר פי' דהש"ס מיירי שלא תבעו התובע שחייב לו רק שתבעו הרי הודית בפני עדים ובזה א"צ שבועה גבי שנא להשביע כמבואר לעיל בשם הרא"ש, וכן נראה מלשונו שהביא בעה"ת דאל"ה מוכרח שטען איני חייב לך ולא שתק ודוק היטב. ומ"ש על בעל המאור הוא דוחק. אמנם פשוט דגם לדידהו לא ק"מ דהראב"ד הרי ס"ל דאע"ג דלא טען רק איני חייה לך טענינן לי'. ועוד יש לפרש דגם הרמב"ם ס"ל שאם אינו טוען רק אתה הודית טענינן לי' כיון דאין התובע טוען ברי רק ע"פ הודאתו וזה מעשה דקב רשו לדעת הרמב"ם ולפ"ז הקשה הראב"ד ממ"נ או דלא טענינן לי' או דשבועה א"צ

נחזור לענינינו דמ"ש דאף לבעל העיטור אם הודה בלא תביעה בב"ד הי' יכול לחזור באמתלא דהשבעה או בהשטאה למאן דס"ל דשייך אף בלא תביעה וזה דעת רב האי גאון שהביאו בסעיף שאח"ז שהודה בב"ד שהחפץ הוא של אחרים שאין בכך כלום וכן נראה שם בבעה"ת. ואף למאן דס"ל דבהודה מעצמו לא טענינן לי' השבעה י"ל דמפרשין יכול לחזור בלא אמתלא וס"ל דסתמא דמלתא בלא תבעוהו והודה גם עכשיו אינו תובעו רק ע"פ הודאתו ובזה מודה דטענינן לי' השבעה. נחזור לענין ראשון דס"ל לבעל העיטור דאף בב"ד אם נתן אמתלא לדבריו נאמן, ולפ"ז אין חילוק בין ממונא לאיסורא רק דבאיסור לא שייך בסתמא דתבעו והודה דהרי אינו מודה לגבי אחרים לכך מהני אמתלא אף בב"ד וכ"ש לפני עדים. ואף דבאתם עדי ס"ל לקצת פוסקים מלבד הראב"ד דלא מצי טפין להשביע י"ל דאמתלא אחרת מהני כגון עיני' נתנה באחר אי לאו טעמא דמחילה שכתבתי דהרבה יש לחלק בין אמתלא זו לשלא להשביע אם אמר אתם עידי ודוק בזה. ואף אם נימא דלא מהני עכ"פ בלא אתם עידי מהני אף במקום פטור כגון כאן, אף דס"ל דבמודה נתקבלתי על השטר לא שייך השטאה והשבעה כאן בודאי יש לחלק, עיין שם בש"ך דהשטאה והשבעה לא שייך בזה, ועוד דהי' לו להודות לאחרים שאינם תופסין ועומדין אבל באמתלא אחרת לא שייך זה ואף בתבעה והודית דרך הודאה גמורה בלא אתם עידי אף דליכא אמתלא דדרך שחוק אמרתי והשטתי בך. מ"מ נראה דאמתלא דעיניה נתנה באחר מהני ואין חילוק בין איסור' לממון, ואף דהרא"ה חילק היינו משום דאינה יכולה ליתן אמתלא דלמה הודית לפלוני ועכ"פ בעינן שיהי' ניכר איזה אמתלא שנוכל לטעון עבורה ודוק. אף לדעת בעל העיטור, ודעת הרא"ה ברור וגס הר"ן בכתובות הביאו, ובחנם חלק עליו מהר"י בן לב. ואין ראי' מהשבעה דהכא היתה יכולה, לומר סתם נתקדשתי. ומהתשובה מפריבונצי"א אין ראי' דשם מיירי שהי' מודה הבע"ד שלא קדשה ואפי' בתבעו בספק י"ל דהוי כלא תבעו ויכול לחזור, דהרי עיקר טעמי' דהוי כמשיב אבידה וכל שתבעו בספק הוי ג"כ כמשיב אבידה. ולכאורה יש להביא ראי' מבב"ב דף קכ"ח וש"ע סי' רמ"ט מהעובר על בית המכס, אמנם שם נראה הטעם דמוכחא מלתא טובא ולכן א"צ להוציא אמתלא מפיו

(שלא להוציא הנייר חלק הדפסנו פה מה שהשיב הגאון המחבר לק"ק זאמושטץ

) סימן נז

תשובה לק"ק זאמישטץ הנה במה דסיים אפתח, הקשה אדם כברזל על דברי רבינו הכסף משנה במה שהביא והוציא מקום דינו של רבינו הגדול הרמב"ם מגמרא דפרק מי שהי' טמא דקאמר בטמאים הלך אחר הרוב העומדים בעזרה, ובאמת היא ראי' לסתור דהרי אמרו שם דאתיא כר' יוסי ב"ר יהודא אליבא דר"א דסבירא לי' דדרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ, ובאמת היא קושיא עצומה ויותר קשה דהכ"מ סותר דברי עצמו שהרי תוכ"ד הביא דברי הירושלמי דמשערינן כשהם עומדים בחוץ ואיך לא הרגיש דהם שני הפכים דבגמרא משמע דדווקא כשעומדין משערין, ודוחק לומר דזה באמת כוונת דהירושלמי חולץ על הגמ' ופסק כירושלמי דהגמרא אזלא אליבא דר"א דכל כה"ג הוי לי' לפרושי, אמנם להליץ בעד רבינו אשר כל בית ישראל ניזונים משלחנו הטהור בריך אני לבאר כוונת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בענין שנטה מפירש"י ותוס'. והנה באמת במה שפירש"י ותוס' בדברי רבא דקאמר תנאי היא נדחקו הרבה רש"י ותוס' ופירשו דברייתא דערל שלא מל ס"ל אליבא דר"א דדרך רחוקה הוא חן המודיעים ולחוץ, וצ"ל דמעולם לא נחלקו ר"פ ור"א בדבר זה לזה תימא דהרי בברייתא שהביא רבא לא תני רק תרי תנאי ואליבא דר"א ח"א מאסקופת העזרה ולחוץ וח"א מפתח ירושלים ולחוץ, אבל מן המודיעים ולחוץ לא שמענו, עוד נדחקו התוס' הרבה בדברי אביי דשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דאיך יתכן דערל שלא מל חייב כרת משום דחל עליו חובת פסח וכשימול יפטור וזה תימא. גם בל' הגמ' נדחק רש"י מאוד במה שאמר דרך רחוקה וכו' דדוקא בדרך רחוקה פטר הכתוב אבל לא בערל וא"כ מה ענין דרך רחוקה לערל ובקצרה הול"ל שאני דרך רחוקה דפטרו רחמנא, ולא דמי להא דמשני עולא דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא משום דהתם הוי סק"ד דרבה ליפטר טמא שרץ מטעם דהוה דרך רחוקה, ומשני שפיר דטמא שרץ אינו בכלל דרך רחוקה אבל הכא דלא כוי סק"ד דמקשה ליפטר הערל מטעם דרך רחוקה זולת משום ערילות וא"כ מאי משני ואין דרך רחוקה לטמא ומאי שיאטיי' דדרך רחוקה לטמא לכאן כל זה ראתה עינו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל, לזאת תפס לו דרך אחרת בכוונת הגמרא והנה רש"י פי' דפלוגתא דר"א ור"ע דר"ע ס"ל דדרך רחוקה. הוא אם הוא מן המודיעים ולחוץ בתחילת שחיטת הפסח שאינו יכול ליכנס עד שיעבור הזמן שחיטת הפסח, והרמב"ם ס"ל כשהוא ביום י"ד שחרית מן המודיעים ולחוץ שאינו יכול ליכנס לירושלים בתחילת שחיטה, ולר"א ס"ל לרש"י כל שעומד מאסקופת העזרה ולחוץ אעפ"י שאין לו שום סיבה כלל המונעת אותו מלכנוס לעזרה אפ"ה מיקרי דרך רחוקה ופטור מליכנוס בעזרה לעשות הפסח והרמב"ם מיאן בזה היותו זר לדעתו שאין חיוב כלל לשום איש מאנשי ישראל לעשות הפסח זולת אם כבר נכנס לעזרה אבח כ"ז שלא נכנס לעזרה לא חל עליהם חובת פסח ופטורים מלעשות ואילו כן אילו לא נכנסו ישראל לעזרה לא הביאו פסח לעולם וזהו זר לדעתו, לזה פי' בפירוש המשניות דברי ר"א בענין אחר' דוודאי אם אין לו שום סיבה אשר בגללה א"א לו ליכנס לעזרה ואי בעי עייל מצי עייל לא מיקרי דרך רחוקה שהרי הוא במקום קרוב ויכול ליכנס בלי מונע ומעכב לעזרה, אמנם ס"ל דמם שאמרה תורה דרך רחוקה אין הכוונה שהקפידה התורה דווקא על ריחוק מקום זולת הכוונה כל שיש לו איזה סיבה המונעות אותו מלכנס לעזרה אף אם הוא עומד באסקופת העזרה כיון שאינו יכול ליכנס הקרובים נעשו רחוקים (זולת טמא כאשר אבאר) ולכך פי' הרמב"ם בדעת ר"א דמיירי בחלה או נשתבש הילוכו ולא הגיע לפתח עד שעבר זמן שחיטת הפסח וזה מיקרי דרך רחוקה כיון דלדידי' נתרחק הדרך ומה לי אם אינו יכול לבא מצד רוחק הדרך או מסיבה אחרת המקום רחוק ממנו וכן פי' הרב ברטנורא ור"ע ס"ל דדווקא על ריחוק מקום הקפידה התורה, אמנם אם המקום קרוב לו זולת מצד שחלה או נשתבש הילוכו לא הגיע לעזרה אינו בכלל דרך רחוקה זולת שוגג או נאנס יקרא לו

אמנם אוסיפת מיא ואוסיף קימחא דלפ"ז תגדל התימא על פירושו דא"כ מאי מקשה הגמ' על ר"א ואע"ג דאי בעי עייל מצי עייל והתניא יהודי ערל שלא חל וכו' דהרי לפי' הרמב"ם מודה ר"א דאי בעי עייל מצי עייל ואין לו שום סיבה דלא מקרי דרך רחוקה וא"כ י"ל דמודה אע"ג דהוא ערל כיון דסמיא בידו ויכול למול עצמו דענוש כרת דהוו מזיד וכבר עלה