תשובות הרא"ם חלק ג קלה

מהרי"ט חלק אבן העזר סימן מ"ד שמנהג ווינציאה שכל שתמות האשה בחיי בעלה בלי זרע קיימא מחויב הבעל להחזיר לעולם הנדוניא בשלימות אפי' אם אינה בעין והוא חייב עליו וכיון שהוא חוב גמור על הבעל הרי הקרקעות משועבדים לחוב הנ"ל כמו שהם משועבדי' לכתובת האשה ועכ"פ אף הש"ג לא אמרו אלא על הקרקעות ולא במטלטלין וזה פשוט וברור מאד למעיין בש"ג ובאופן זה מיירי מהרי"ט חלק ראשון סי' ל"ח ולכך מדמי אותה להאי דהגהת אלפסי. אמנם לשונו שם צ"ע טובא במה שנתן טעם לדברי הש"ג דאין להבעל והאשה זכות בנכסים ובאמת המעיין בשה"ג יראה בהדיא דכונתו כמ"ש למעלה שהרי כתב דאף בשדה שכתב לה משלו המשועבד לכתובתה אינן יכולין למכור וכלל שדה המשועבד עם מה שהכניסה משלה הרי מבואר דמטעם שיעבוד אתי עלה כמבואר למעיין היטב בלשון שה"ג וצ"ע. וגם לשון הרמ"א לפי מה שנראה מדברי המרשי"ם שהוציא כן מהגהת אלפס"י צריך ישוב, ואולי הרב בהגה"ה מדמה מילתא למילתא דעכ"פ לפי מנהגינו הי' יכולין היורשים למחות לכתחלה וכל מה שכתבנו הוא לאחר מיתת האשה ק"ו בחיי' וק"ו בשנה שני' שאין להיורשים רק המחצית שיכולין הבעל והאשה למכור או להשכין מקצת הנכסים שהרי עכ"פ המחצית הוא שלהם, וכ"ש לדעת מהר"י בן לב והוא העיקר דביורשי הנדוניא לא שייך שבח בית אבי' ויכול לסלק במעות. ואף מהרשד"ם החולק עם כי אין הרשד"ם ת"י בלי ספק דטעם הרשד"ם הוא רק בתקנות דמשק שמבואר בהתקנה שיהיו היורשים במקום אשה עצמה כמו שהיתה בחיים דמטעם זה פקפק גם מהר"י ב"ל תחלה דאל"ה ודאי יש לפסוק כמהר"י בן לב וכן מבואר בהדיא בתשו' תשב"ץ חלק ב' סי' רס"ה ובלי ספק אם הי' הרשד"ם רואה דבריו הי' מבטל דעתו נגד התשב"ץ זולת דבימיו עדיין לא יצא לאור תשובת התשב"ץ זולת העתק' שהעתיק הרב מהר"י בן לב מקצת תשובותיו כתיבת יד וממנו העתיקו הב"י והמבי"ט (אמנם בזה יש לחלק בין נכסי צ"ב ובין נכסי מלוג.. אמנם לפי מ"ש הב"ש בסי' צ' ס"ק י"א לחלק בין מלוה לקרקע ה"נ יש לחלק בין מטלטלין לקרקע לדעת הרמב"ם): אמנם עכ"פ אם נשאר עוד כדי דמיהם של המשכנות או המטלטלין שנמכרו ת"י הבעל מנכסי צ"ב או מנכסי מלוג פשיטא ופשיטא דיכולין למכור או למשכן בשנה פני' כיון שנשאר מחצית המשועבד להיורשים אף לפי הבנת הטועה הנ"ל כ"ש שכבר כתבתי והארכתי בלא"ה שהעיקר בכוונת רמ"א רק לענין לכתחלה ומכ"ש לחייב הסרסור וע"ז ידוו כל הדוויים על דור כזה שרבו המטים עקלקלותם מסלפים דברי צדיקים ועי"כ תפוג תורה ונתעותו הדינין אוי לדור שכך עלתה בימיו, המקום ירחם על דור עני להשיב שופטינו כבראשונה. (ודע שכל מש"ל הוא נוהג רק אם הצדדים חפצים לדונם עפ"י דין תורה כמו שהי' לפנים בישראל ובאם לאו הכל נוהג כפי חוקי הממשלה בארץ ההוא ודינא דמלכותא דינא)

סימן נו

ראיתי לכתוב לי הדברים בביאור יותר בעניני אמתלא כבר כתבתי דהח"מ והב"ש הקשו מטוען וחוזר וטוען דלא מהני כשיצא מב"ד דחיישינן דאלפוה שקרא וכבר כתבתי דהיכא דמודה מעצמו ודאי מהני אמתלא אפי' כשהודה בב"ד כמבואר בש"ך סימן פ"א ס"ק נ"ז שהאריך שם. גם מ"ש הב"ח בתשו' סי' נ"ח דבב"ד הודית לא מהני אמתלא. כתבתי שמבואר בתשו' מהר"י בן לב בשם בעל העיטור להיפך וז"ל אם אמר בב"ד קדשתי' וחזר ואמר לא אמרתי בפניהם הרי היא בחוקת מקודשת. אבל לא כפר באמירתו אלא אמר לא קדשתי' אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן ובודאי מיירי לאחר כדי דיבור דאי בתכ"ד אף בלא אמתלא נאמן כחו אשה שאמרה אשת איש אני. ודוחק לחלק בענין זה בין בב"ד דלא מהני רק שניהם אמתלא ותכ"ד וכן נראה שהבין מהריב"ל, ועוד נ"ל להביא ראי' מיבמות דף קי"ח שהבאתי לעיל דע"כ האשה שאמרה מת בנה מיירי בב"ד חדא דאי שלא בב"ד נראה דיכולה לחזור בה. ועוד דודאי סתמא דמילתא מיירי שאמרה בב"ד שיתירוה לינשא, ואף דבש"ך שם ס"ק הנ"ל מבואר דלדעת בעל העיטור אינו יכול לטעון משטה בב"ד. דבריו תמוהין שם לענ"ד ובחנם השיג שם אבעל העיטור והטור והב"י. ונלע"ד דבריהם נכונים וברורים ודעת בעל העיטור הוא דבהודה מעצמו לפני עדים ולא אמר אתם עדי יכול לחזור בו ולומר איני חייב לך כלום ופטור אף דלא טען משטה אנן טענינן לי' דהשטה או שלא להשביע, אבל בתבעו והודה אף דלא אמר אתם עדי אינו יכול לחזור בו ולומר איני חייב לך כיון דהודה לתביעתו אא"כ טוען בפי' משטה וזה ברור כשמש

אבל בפני ב"ד אף דהודה מעצמו אינו יכול לחזור רק תכ"ד יכול לומר איני חייב אבל אם טען בפירוש משטה או שלא להשביע אף בב"ד בלא תבעו והודה פטור וזה ברור. ומשמע לי' לבעל העיטור דמיירי באינו טוען משטה דלישנא דיכול לחזור בו משמע דחוזר בו ואינו טוען כלום ונותן אמתלא לדבריו, דהרי לא הוזכר בתוספת' לא אמתלא ולא משטה ולא שלא להשביע וגם לישנא דהפה שאסר משמע בלא אמתלא כמבואר גבי האשה שאמרה אשת איש אני. ומעתה דברי בעל העיטור אינם סותרים לדברים שכתבתי למעלה בשמו שהביאם מהרי"ן לב. ובמה שהעתיק הש"ך דברי בעל העיטור יש שם חיסרון הניכר שהוא ט"ס. ולפמ"ש לדינא לא פליג אמ"ש רב האי במשפטי שבועות רק בפי' התוספתא וזה נראה כונת הראב"ד בבירור מה שהשיג על בעל המאור שהביאו בעה"ת דנראה דבעל המאור ס"ל דאעפ"י שלא חזר כלל רק שתק טענינן לי' שלא להשביע היכא דהודה מעצמו וכן מבואר בחידושי הר"ן בסנהדרין ונראה דעתו דזה כונת התוס' וס"ל דבתבעו והודה קאמר דאינו יכול לחזור ע"כ בשתק מיירי ולא טען כלום. ובהודה מעצמו יכול לחזור אף שאין טוען עכשיו כלום וכן נראה בטור שהוא דעת בעל המאור. אמנם הראב"ד השיג עליו וס"ל דחזרה עכ"פ בעינן שיאמר איני חייב לך. אמנם הא תילתא לא ברירא לי' שפיר אי בעינן שיאמר בפירוש שלא להשביע נתכוונתי או לא רק שיאמר איני חייב לך. וזה הפירוש מבואר למי שמעיין בבעה"ת וכתב דעכ"פ חזרה בעינן נמצא מבואר דבעל התרומות פי' בפי' דחזרה היינו בלא אמתלא וכן הראב"ד נראה כמסתפק בזה. ומשמע שם שיותר נח לפרש דהתוספתא מיירי בחזרה בלא אמתלא כלל וכן נראה מהטור שהראב"ד הסכים שאם אמר איני חייב לו כלום אנו טוענין. מבואר דס"ל דהראב"ד תפס דבהודה מעצמו בחזרה בעלמא שטוען אינו חייב סגי אף שלא טען שלא להשביע טענינן, וזה פי' התוספתא לדעת הראב"ד. נמצא שהראב"ד ובעה"ע שוין בפי' התוספתא במ"ש יכול לחזור או שבעל העיטור מפרש כבעל המאור. אמנם יש חילוק בין בעל העיטור שהוא תפרש בלא אמר אתם עידי והראב"ד מפרש באמר אתם עידי אגב גררא ראיתי מ"ש הש"ך לתרץ דברי הרמב"ם דנראה כסותרים זא"ז נלע"ד פשוט דס"ל להרמב"ם דהנך עובדא מיירי שלא אמר אתם עדי בפני עדים,