תשובות הרא"ם חלק ג קכט

הוראה בשעת הדחק ובקושי התיר וכתב בעצמו שאין לסמוך ע"ז אם לא בדאיכא עוד צדדי היתר אבל לעשות מעשה לכתחילה במקום שיש עוררין ואוסרין לצוות ליתן בנה למינקת אחר שהכירה בכדי להתירה להשתדך לכתחלה ולהנשא לא עלה על לב אדם מעולם

סימן נא

אם נתחזק כאן שיש לו עוד שם אחר

הדבר ברור בכוונת רש"י כל שנתחזק כאן שיש לו עוד שם אחר אף באותו מקום צריך לכתוב שניהם. אמנם יש חילוק לענ"ד כל שנודע לנו בבירור שיש לו שם אחר במקום אחר אף דלא אתחזק כאן ל' יום אפ"ה בעינן וכל שום כיון שידוע שנתחזק בשם אחר במקום אחר ומכ"ש דאם כתב השם שלא נתחזק כאן ל' פשיטא דפסול רק דאין ענין לכאן באם נודע לנו בבירור שיש לו שם אחר במקום הנתינה אפ"ה בלא אתחזק ל' צריך לכתוב מקום הנתינה וכל שום ואינו למ"ש בב"ב והוא דאתחזק למ"ד, דהתם הוא משום רמאות אבל כל היכא דליכא רמאות א"צ ללמ"ד יום דהרי עכ"פ במקום נתינה אתחזק ומקום הנתינה הוא עיקר וכל שנודע שיש לו שם אחר במקום הנתינה חל תקנת ר"ג וצריך לכתוב וכל שום

עוד נלענ"ד דהא נוהגים לשלוח גט לדרך רחוקה אף שאין כאן מי שיכיר שם האשה משום דסמכינן על השליח שלא יתן הגט עד שיעידו עדים לפני השליח שזה שם האשה אשת יוב"ש וכיון שלא הוחזק עוד יוב"ש נותנין. ולפ"ז ברור כשלא הוחזק ל' יום חיישינן דלמא במתכוין משנה שמו ושם האשה כשם יוב"ש ואשתו ושלח הגט לאתתא דלאו דילי' וזה ברור. ודברי השב יעקב סי' ל"ג תמוהין מאד דבנידון דידי' ודאי אין ראוי הי' לכתוב ע"כ שמו כל שלא נתחזק אמנם בגמרא נראה דנידון המשנה ע"כ מיירי שהיו יודעין בבירור שהאשה זאת היא אשת פלוני דהרי מתחילה היו כותבין שם הכתיבה והיאך היו נותנין הגט שהרי בגט הי' כתוב שם אחר שלא במקום הנתינה אלא ודאי שהי' עדים שזו היא אשת פלוני שהלך למקום הכתיבה או השליח עצמו הי' מכירה אמנם לפמ"ש הר"ן שהב"ד שבמקום הנתינה היו מקבלין עדים שכך היא נקראת במדינת הים וא"כ אכתי דברי השב יעקב תמוהין

ולכאורה דברי השב יעקב תמוהין במ"ש להוכיח מרש"י דאתחזק לאו היינו ל' יום דאל"ה אמאי לא פירש"י כן. ודבריו תמוהין דאדרבא לפמ"ש השב יעקב באתחזק לא בעינן וכל שום, ואולי כוונתו לחלק משום דלא אתחזק בפני י' אבל זה דרך רחוק מאד. אמנם נוכל ליישב דכבר כתבתי דלשיטת הש"י דאף דאתחזק במקום א' בב' שמות בעינן וכל שום אבל עדיין אין הראי' ברורה לענ"ד אף דלענין שם מקום נתינה אף דלא הוחזק ל' יום מקרי הוחזק משום דבמקום הנתינה הרי זה השם הוא שם העיקרי והוחזק בו כמה ואין אנו צריכין רק לידיעה שהוא נקרא במקום הנתינה כך אבל לענין שנחוש למוחזק בשני שמות במקום הכתיב' אפשר דבעינן ל' יום וכ"נ בתשו' כנסת יחזקאל (וכ"נ מתשו' פנ"י וט"ז אף דודאי בנידון דידהו מיירי בהוחזק בפני י'), אבל ממ"ש הפוסקים גבי גט שנשתנה מחמת חולי וכתבו הגט באותו יום דכותבין אותו השם לעיקר הרי מבואר כדעת השב יעקב דכל שנתפרסם שמו לא בעינן ל' יום אבל עדיין יש לעיין אולי יש לחלק בין פירסום שינוי מחמת חולי שהוא ידוע לכל העולם שהוא אמת לפרסום שהגיד בפני י' דמה בכך שאומר בפעם אחד שמחזיק לו שם חדש דאולי כמו רגע יעקרו וישתקע ממנו. ומ"ש אך צריך פירוש לפירושו, דבריו קשין להולמן דהאיך כתב הטור דיכתוב שם מקום הנתינה כיון דאינו ידוע

סימן נב

העתק תשובתי על תשובת הגאון מפראג על תשובת בני הרבני החריף מ"ו שמואל ובן אחי הרבני החריף מ"ו זלמן נ"י

פתח דבריו יאיר לפרש דברי הרמב"ם העתיקו הש"ע ריש סי' ך"ח שפירשו הח"מ ובעינן שנודע היאוש קודם הקדושין משום דאל"ה הוי מקדש בלא עדים. ולא כן אנכי עמדי דעד כאן לא מצינו להר"ם מרוטנבורג רק בספק קרוב לו או לה שלא יתברר כלל לעולם אבל כל שמדדו אח"כ ומצאו קרוב לה ודאי הוי קדושין כיון דאיגלאי מילתא למפרע דקרוב לה הוי מה בכך שטעו העדים בשעת קדושין כיון שאח"כ נתגלה הדבר ויודעים בבירור שקידשה, ותדע דהרי עיקרא דמילתא דבעינן: עדים לקדושין משום דילפינן דבר דבר מממון שחב לאחרי' (עי' בחדושי רשב"א) ובממון ודאי מהני גילוי מלתא למפרע ומנא לן להקל בקדושין יותר מבממון וגם לעשות פלוגתא רחוקה בין הר"מ מרוטנבורג לר"ת והרשב"א ועי' ביבמו' דף ל"א) ויותר מזה פלא בעיני לפי מה שמחלק עוד דאם לא ידעו העדים שהוא גט הוי קדושין אתמהה אטו במחשבת העדים תליא מילתא זה לא נראה ולא נשמע מעולם ומה לנו למחשבות וטעות העדים. ויש לי להביא ראי' דהיכא דנתברר הדבר הוי קדושין למפרע חדא מהאי סרסיא דקדיש בפרוזמא דשכרא ומבואר ברש"י דאי לאו משום כיסופא הוי מקודשת למפרע אף דקודם שבא בעל הבית היתה בחזקת גזולה. והנה עיקר ראיות מור"ם דבספק קרוב לו ולה לא הוי קדושין משום לשון רש"י שפי' אחד אומר קרוב לו ולא פי' הכת עצמם מסופקים ומכאן מוכח דרש"י גופא ס"ל דמקודשת למפרע ואף דבריטב"א מבואר דבלא"ה מקודשת מכאן ולהבא אמנם מרש"י מוכח דמקודשת למפרע כמ"ש הב"ש בעצמו, ועוד לשיטת רש"י ע"כ ליכא למימר דקאי מכאן ולהבא כמבואר להדי' בב"ש סי' ל"א סעיף א' וגם בלא"ה קשי' דאי מכאן ולהבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ואף אם אמרו הן צריך לחזור ולקדש כמ"ש הט"ז והשיג על הש"ג ואף שהב"ש חילק בסי' ך"ח בין פי' הרא"ש והר"ן אמנם המעיין בתוס' רי"ד יראה שפירש כהר"ן ואפ"ה כתב בפירוש שצריך לחזור ולקדש ולענ"ד הדבר ברור שכן דעת הרמב"ם וכאשר אבאר, דהנה הב"ש הקשה איך אפשר לומר דמקודשת למפרע הא ס"ל גבי יאוש דלא אמרינן כל דאייאש השתא אייאש מעיקרא, ולענ"ד באמת לק"מ לא מבעי' לדעת הש"ך בבי' שנ"ח שהביאו הגאון מפראג דלק"מ אבל בלא"ה לק"מ דאטו אנן אמרינן (שוב ראיתי דזה אינו דאף אם הי' יודע הי' מייאש אפ"ה הוי יאוש שלא מדעת דודאי לא ניחא לי' מעיקרא אנן הכי קאמרינן דאין ראי' ממה דניחא לי' השתא דלמא מעיקרא לא ניחא לי' וא"כ פשיטא אי לאו משום כיסופא ע"כ הוי ס' קדושין דלמא כיון דחיזנן דהשתא ניחא לי' דלמא גם מעיקרא הוי ניחא לי' לכן קאמרינן משום כיסופא קאמר וגם השתא לא ניחא לי' ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם באותו בבא ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו מקודשת מספק שנדחקו האחרונים בזה הספק וגם תימה דאין דין זה שייך לכאן ויותר תימא שכתב ואם בוא"ו כאילו הוא סיפא דרישא וגם אין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין מדעתו שלא נמצא בפירוש בגמ' וירוש' ותוספ' שהרי לא כתבו נושאי כליו מראה מקום הדין. אבל האמת הברור דקאי אדלעיל מני' וי"ו מוסיף על ענין ראשון דאם קדשה בדבר שאינו מקפיד ואח"כ בא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות א"כ ודאי לא תלינן בכיסופא כיון