תשובות הרא"ם חלק ג קכח

דאורייתא איך התירו בעילת מצוה במת אביו של חתן ואמה של כלה ולא הוקשה לו איך התירו לו תחלה החופה אלא ודאי דחופה לחוד הוא דרבנן ולכך התירו למי שאין לו מי שישמשנו או מי שיש לו בנים קטנים לישא תוך ז' לדעת מקצת פוסקים מפני שאין לו שום רמז בדברי קבלה ולא התירו בעילה תוך שבעה למי שאין לו בנים והעמידו דבריהם במקום פ"ו דאורייתא, ועוד היאך אפשר לומר דהחופה הי' ביום מיתה וקבורה הרי הרמב"ם פסק דחופת נדה אינו קונה וכן הוא דעת הרי"ף לשיטת הר"ן פרק אע"פ וכבר כתב הלח"מ לחלק בין חייבי לאוין לנדה משום דבחייבי לאוין לעולם אינו ראוי לביאה ואעפ"כ כנסה ורוצה לבא עלי' באיסור לכך החופה קונה משא"כ חופת נדה דאין כוונתו לבא עליה באיסור רק לבא עלי' אחר שתטהר לכך אינו קונה החופה וא"כ הכא דלא התירו רק החופה אבל הביאה נשאר באיסור דאורייתא א"כ גם החופה אינו כלום כיון דעכשיו היא חופה שאינה ראוי' לביאה, ועוד נראה מדברי הר"ן ריש כתובות דקודם קבורה אף תשמיש הוא דרבנן אע"ג דהקבורה הי' אח"כ בו ביום וא"כ אמאי לא כנסה קודם הקבורה דאז הי' דרבנן והמתין עד אחר קבורה שהוא דאורייתא. אמנם האמת יורה דרכו כמש"ל דשיטת כל הפוסקים דלאלתר לאו דוקא ולא כנסה בו ביום וא"כ אדרבא יש ראי' להיפך דאפילו באבילות דרבנן דקילא ואף נשואין לחוד בלא תשמיש שאין לו רמז בדברי קבלה אפ"ה לא התירו עד אחר ז' אף לתועלת יתומים ואפי' לשיטת הפוסקים הסוברים דמותר לכנוס תוך ז' אין ראי' למינקת חדא דכניסה בלא בעילה תוך ז' קילא טובא ועוד דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ק"ו למינקת משום סכנת הולד נגעו בה וגם לריבית דרבנן לא דמי דהתם מטעם אחר נגעו בה כמ"ש רש"י שם (ועיין ברש"י ב"ת דף ע"ז ד"ה קרוב לשכר ובד"ה בבי דינא) ולשיטת הרשב"א הם אמרו והם אמרו ג"כ דמתחלה לא גזרו באבק ריבית גבי יתומים משא"כ במניקת שלא מצאנו שום חילוק לא בש"ם ולא בפוסקים איך ניקום אנחנו לחלק מה שלא חלקו הם מלבד שכבר כתבתי דאין למידין דברי סופרים כו' ונפלאות בעיני איך יצאו הדברים מפי בעל הוראה לומר דדחינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומים מה שלא נמצא בשום מקום בש"ם ופוסקים ואף אם נעלם ממנו מה שכתבנו למעלה הי' לו לעשות קושיא היאך דחינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומים ולהניח בצ"ע ולא לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין ולהוסיף עליו ועוד איך יעלה על לב בן דעת יודע ספר לדחות איסור מיניקת לתועלת יתומין דהרי כל עצמו של איסור מינקת הוא בשביל סכנת הולד והיאך נסכן תינוק זה לתועלת שאר הבנים ומאי חזית ואף בנתנה בנה למינקת דלמא הדרא בה וזו תשובה גדולה גם על הרב בעל שבות יעקב שרצה לעשות תועלת יתומים סניף להתיר ואף דדברי השבות יעקב הי' מקום ליישב בדוחק דעיקר כוונתו שיש תועלת לאותו ולד עצמו, אמנם גם זה אינו מספיק דאטו אומרים לחמור נחתוך ראשך וטול כור חיטים, ועוד המעיין במ"ש אף שאין להתיר מטעם מצוה לקיים דברי המת להפקיע זכות הוולד מ"מ כאן דאיכא תועלת כל היתומים כו' משמע דמשום תועלת גם שאר היתומים אתי עלה, ועוד דהרי עיקר הגזירה דגם שאר נשים יעשו כן לכתחילה וא"כ היאך נתיר משום תועלת יתום זה שיבואו לידי סכנה יתומים אחרים. אמנם הוא לא עשאו רק לסניף בעלמא וסמך עצמו על כמה צדדי היתר שלא התחילה להניק ונתנה תחלה למינקת והי' תקיפים גדולים ומדמי להו לדבי ריש גלותא ושכרו שתי מניקות ונשבעו ע"ד רבים וכולה האי ואולי אלו הי' בא מעשה לידי לא הייתי סומך אם לא בכנופיא גדולה של תלמידי חכמים אם היו מסכימים להתיר, ולדעתי בכל צדדי ההיתר קשה להתיר. ואף שכתב שהגאונים חותנו וגיסו הסכימו להתיר והאריכו בתשובותיהם אתרי שלא ראינו תשובותיהם מי יודע על איזה טעם סמכו להתיר והבו דלא להוסיף עלה. ועכ"פ אין להתיר אם לא בכל צדדי ההיתר שהי' שם. ועיקר ראיית השבות יעקב שכתב וז"ל מ"מ כיון דאיכא כאן תועלת כל היתומים וכבר מבואר פשוט בסי' ר"צ סעיף י"ט אצל אפוטרופסין שאין רשאין להוציא עבדים לחירות וכתב הרמ"ה דכ"ו לא מיירי רק בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד הי' רשאין לעשות כל מה שיראו בעיניהם שהוא תועלת יתומים, הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן עשה דלעולם בהם תעבודו ומינה דמשום תועלת יתומים עקרינן תקנות חכמים לגבי מינקת עכ"ל הנה מלבד שהשגתי עליו למעלה אני תמה על גאון כמותו לומר דבר זר ובלי ספק הוא כשגגה היוצא מלפני השליט דשם מבואר בהדיא דמיירי שהעבד נותן דמי עצמו כמבואר ברש"י ור"ן וש"פ ובזה לא חלק אדם מעולם דבנותן דמי עצמו הוי כמכרו לו דליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כצל רק דלשיטת רש"י אין רשאין לשחרר משום דגופן קנוי להן ולשיטת הרשב"א והר"ן והה"מ משום דנראה כשחרור ושמא יזלזלו במקחן יעו"ש אבל עשה דלעולם בהם תעבודו לא שייך כלל כיון שלקחו דמי העבודה וה"ה מה שכתב הרמ"ה דע"פ ב"ד הי' מותר לשחרר לתועלת יתומים עכ"פ מיירי שהתועלת יותר שוה מדמי העבד וזה ברור ופשוט. וגדולה חזה נראה בדעת הרשב"א דאפי' עשה העבד איזה טובה להרב ומשחררו בשביל גמולו שעשה לו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דהוי כמוכרו לו, וא דהרשב"א כתב בלשון שמא, פשוט דקאי על מ"ש דאומדין דעת המשחרר שבודאי לא עבר על עשה ובודאי עשה לו טובה אבל אם באמת עשה לו טובה נראה דעת הרשב"א בפשיטות דליכא עשה ויכול לשחררו ומכ"ש בנותן דמי עצמו דפשיט לי' להרשב"א טובא דליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כמבואר מלשונו שכתב שכל שעשה עמו טובה הוי כמכרו לו משמע בנותן דמי עצמו פשוט לי' טובא דמותר לשחררו. גם מה שהקשה השבות יעקב על הרשב"א דא"כ למה הוצרכה הגמרא לתרץ מצוה שאני למה לא משני דעבדו עשה לו איזה טובה אני תמה איך עשה עצמו כלא ידע דהרשב"א עמד ע"ז ותירץ דמשום מעשה ולא משום גמילות חסד שחררו ואיך נתעקש אנחנו נגד הרשב"א לומר דתירוצו אינו עולה יפה ולדחוק ולהקשות דלמא הא והא גרמי, ועוד תימה גדולה עליו שהשיא דעת הרשב"א לכוונה אחרת מה שלא עלה על לבו מעולם ורצה להשוות דעתו עם דעת הרמב"ן בטעם העשה דלעולם בהם תעבודו כו' ותימה איך חשד למאורן של ישראל אסרי שבעצמו באותו מקום דחה דברי הרמב"ן בשתי ידים מחמת קושיא ואיך חזר וקרבן ולא חש למה שהקשה תחלה בעצמו והדברים פשוטים שרחוקים וה מזה כרחוק מזרח ממערב דהרי לשיטת הרמב"ן לק"מ מדר"א ששחררו לצורך מצוה דלצורך מצוה או לצורך איזה דבר לא שייך לא תחנם אמנם לדעת הרשב"א אף לצורך מצוה איכא עשה דלעולם בהם תעבודו רק דמצוה דרבים דחה לי' או להפרישו מאיסורא דוחה העשה וקרוב הדבר דס"ל כדעת הר"ן שאינו עשה גמור רק דס"ל דאעפ"כ אין לדחותו משום מצוה לקיים דברי המת וע"ז תירץ דכל שעשה לו טובה הוי כמכרו לו ובמכרו לו פשוט דליכא עשה כדכתיבנא וזה ברור ופשוט. ומה שסמך עצמו על הפני יהושע אין צריך להשיב דהמעשה הי' בלא התחילה להניק ואחר שיצא להיתר ע"פ שגגות