תשובות הרא"ם חלק ג קכה

הטעם דלא נתן האב אא"כ תהנה בתו ולא אסח דעתי' מהמעות לכן כל שהושלש לטובת הזוג אסח דעתי' מינה והוי כאלו בא ליד הזוג וכל שבא ליד האשה בעל יורש אותה אבל הכא הטעם דתפיסה דידה מהני וא"כ אף אם נימא דהשליש הוי מוחזק בכח שניהם והוי כאלו בא ליד שניהם א"כ הדין דיחלוקו ואף דמדברי הח"מ ופשטא דלישנא דידי' משמע דביד השליש הוי כאלו אין אחד תפיס הנה הבית מאיר חלק עליו וכתב דהוי כתפוס מכח שניהם ואם אמנם הראי' שהביא מתשובת הר"ן שהביא הב"י אין ראי' לענ"ד דיש לומר דהר"ן רבותא קמ"ל אפילו תפשה מיד השליש לא מהני מ"מ ראי' שני' דאל"ה אמאי לא מוקמינן לה בסימן נו"ן בחזקת מרא קמא למאי דס"ל לרוב הפוסקים דלא כסומכס אע"כ דהשליש הוי מוחזק מכח שניהם וכן הלשון במהרי"ל ומוהרא"י ואף דבמ"ב סימן י"א מבואר אף דהוא ביד השליש מוקמינן לה בחזקת מרא קמא נראה לחלק דדוקא דאין הספק בין אלו שהשלישו המעות דלא הוי כאלו מוחזק מכח שניהם לכך הוי שניהם אינם מוחזקים אבל היכא ששניהם השלישו תחלה שכ"א יעכב על חבירו וביניהם נולד הספק הוי כמוחזק מכח שניהם ואף דהכא השליש האב מ"מ כבר כתבתי דהשליש לטובת הזוג כבר זכו בהן הזוג והוי כאלו הזוג השלישו וכיון שביניהם נולד הספק הוי השליש מוחזק מכח שניהם ובזה יש ליישב גם דברי הח"מ מקושיות הבית מאיר כיון דכבר כתבנו דהח"מ לא נחית לסברת הב"ש דדמיא לדינים המבוארים בסימן נו"ן ומסתמא שהוא עדיין ביד שליש שהשליש האב וא"כ ממילא אין הספק בין אותן שהשלישו וליכא תפיסה דידה כיון דאין השליש מכחה ואף דהוא שליש מכח האב הרי תפיסת האב גופא לא תהני ק"ו תפיסת השליש רק אם האב עדיין לא נתן דעת הח"מ דא"צ ליתן. (ושמור הכלל שכתבנו בתשובות הקודמות

) סימן מט

לק"ק שארובקי

ע"ד הגט שלא נכתב מקום עמיד' האשה מחמת שהסופר העתיק מגט הניתן ע"י שליח ובאמת לכאורה יש להכשירו כמש"ל רומעכ"ת, אמנם אחר העיון יש לפקפק להצריך גט אחר לכתחלה כאשר אבאר. והנה עיקרא דהאי מתוס' פרק הזורק דף פ' ד"ה ושם עירו והרא"ש ביאר יותר דבשינוי מקום הלידה אין לפסול מטעם לעז משום דאין לידת אדם ידוע ואין נקרא על מקום לידה ואין לפוסלו מטעם דעדים חתמו אשיקרא משום דכיון דא"צ לכותבו לא קיימי עדים עלי' כדאמרינן בכתובות וכו' ע"ש ובעל גט פשוט כתב דלשיטת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' מ"ט ס"ק ט"ו דעכ"פ מעידין שהוא מוחזק בכהן אין ראיות התוס' והרא"ש ראי' ולא נהירא לענ"ד דהרי עיקר דברי הש"ך לקוחים מהר"ן בכתובות והר"ן גופא נראה שהסכים בגיטין לדעת התוס' מראי' זו אמנם אף דברי הש"ך שם נלענ"ד תמוהין ודעתי קצרה להבינם חדא מה שפירש אמנה שבשטר מעידין כלומר שפלוני שהוא מוחזק בכהן לוה וכו' אין לשון הגמרא סובלו דפשטי' דלישנא אמנה שבשטר מסהדי משמע שאין מעידין לענין כהונה כלל ומ"ש אבל לא מסתבר דהעדים חתמו על דבר שאינו דודאי אין חותמין עד שיקראו כל מה שכתוב בשטר גם זה תמוה מאד ולא ידענא מאי קשיא לי' דודאי העדים קוראין כל מה שכתוב בשטר כמו שיתבאר עוד לקמן אמנם אכתי י"ל דהעדים לא ידעו אם הוא כהן אם לאו רק שסמכו עצמן על הלוה שכתב על עצמו שהוא כהן וכיון שהם אין מעידין ע"ז יכולין לחתום ולא הוי דבר שאינו דהרי הוא נאמן אף לענין תרומה במסל"ת מכ"ש שיכולין לחתום עליו כיון שהם אין מעידין ע"ז ולא הוי חתימתן על דבר שקר ומ"ש עוד דליכא למימר דטעמא דמהימן משום מסל"ת דפשטא דלישנא לא משמע הכי ועוד דמשמע דבגוונא דמבעיא לי' ליוחסין פשיטא לי' לענין תרומה וכו' הם דברים תמוהין מאוד דבגמרא לא הוזכר כלל תרומה רק הש"ך גופא מדייק כן מהאיבעיא ואיך שייך לומר דפשטא דלישנא או דבהך גונא דמבעיא לי' וכו' כיון דלא הוזכר כלל תרומה בגמרא ומה שהביא ראי' מדברי הר"ן וכתב דבזה מתורץ קושיות התוס' גם זה לענ"ד אינו מוכרח דאין כונת הר"ן שמעידין ממש שהוא מוחזק לכהן זולת כונתו דבעיני העדים לא מקרי זה שקר כיון שהוא מוחזק בעיר לכהן והנה לשיטת הרשב"א דס"ל דבלשון. העדים מעידים שהוא כהן ממש ודאי אין העדים סומכין על דברי הלוה אמנם אחר שלמדונו הר"ן שבעיניהם אין זה שקר אם כותבין על מי שהוחזק לכהן באכילת תרומה א"כ יכולין לסמוך על הלוה אם אומר להם שהוא כהן ולחתום ולא מקרי חתמי אשיקרא כיון שאין מעידים ע"ז ואינו שקר דהרי הוא נאמן במסלפ"ת להחזיק עצמו באכילת תרומה ועוד דעד כאן לא כתב הר"ן רק בלשון העדים אבל בלשון הלוה בודאי יכולין לסמוך עליו ולחתום אף דהב"ש סימן ד' לא כתב כן אינו מוכרח. והעיקר כחו שכתבתי ולמ"ש קושיות התוס' קשה גם להר"ן דכבר כתבתי דגם להר"ן יכולין לסמוך על דברי הלוה, אמנם בתירוץ התוס' יש סילוק בין תוספת והרשב"א והר"ן דלשיטת התוספות לעולם בשני יוב"ש מדקדקין היטב אף אם כתב אני פלוני כהן ומעלין אפילו ליוחסין והיכא דליכא ב' יוב"ש אפי' בלשון עדים נראה דאין מעלין ולשיטת הרשב"א אין חילוק בין הוחזקו ב' יוב"ש אם לאו רק בין לשון הלוה ללשון העדים ולשיטת הר"ן ג"כ אין חילוק בין לשון הלוה ללשון העדים ולעולם אין מעלין, אמנם אי איכא ב' יוב"ש אינו מוכרח דעת הר"ן אם הוא לשון העדים די"ל דיסבור כתוס' דבב' יוב"ש מדקדקין היטב ואפ"ה איכא למימר דמדקדקין היטב שיהי' סימן בזה שהוחזק לכהן דבב' יוב"ש אין סומכין על דברי הלוה שלא יערים לחוקרין אם הוא מוחזק לכהן והשני אינו מוחזק משום דצריכין לכתוב סי' ולפ"ז אפ"ה אין מעלין ליוחסין אפי' בלשון עדים והוחזקו ב' יוב"ש אמנם לפ"ז לכאורה יש לעיין על הרמ"א דבח"מ מחלק בין לשון הלוה ללשון העדים היכא דהוחזקו ב' יוב"ש וזה נראה דלא כשיטת התוס' דאין מחלקין רק כשיטת הרשב"א ובאה"ע סימן ג' כתב דאפי' בלשון עדים אין מעלין ליוחסין וצ"ל דס"ל כדעת הר"ן דבב' יוסף ב"ש מדקדקין ואפ"ה אין מעלין ליוחסין כנ"ל וכמ"ש הב"ש והח"מ אמנם לכאורה אין ראי' דהר"ן חולק עם התוס' דאולי מודה דאף בלשון לוה ג"כ תהני בשני יוב"ש ואדרבה אי ס"ל דבב' יוב"ש מדקדקין ממילא אין לחלק בין לשון לוה ללשון העדים והרמ"א כתב דבלשון לוה אף בשני יוב"ש לא מהני וצ"ל דרמ"א הכריע מדעתי' דבלשון עדים ואיכא שני יוב"ש ממ"נ מהני לשיטת הרשב"א מטעם דהוא לשון העדים ולשיטת תוס' והר"ן הטעם דמדקדקין היטב אבל בלשון לוה חשש לדעת הרשב"א ואין מוציאין ממון וכן לענין יוחסין חשש לדעת הר"ן דאף דאיכא ב' יוב"ש אין מעלין אמנם מה שפסק הרב בסי' קל"ו גבי גט דכותבין כהן לסימן היינו משום דשם ליכא למיחוש להערמה והוי סימן דהרי אין נותנין גט אלא זה בפני זה רק לענין מוכח מתוכו כותבין ועכ"פ כיון