תשובות הרא"ם חלק ג קכב

הו"ל למימר הרגנוהו דאיכא אימה טפי, אמנם מלבד כל זה אני תמה שמעלתו אגב חורפי' לא עיין בשאלתו כל הצורך דהנה הת"ה ודאי שפיר דקדק לתני שמע מפרסי שנהרג בב"ד של פרסים אמנם אם נימא דברייתא מיירי ביוצא להרג א"כ היאך ליתני שמע מפרסי שפלוני יצא להרג בב"ד של פרסים ממ"נ איך ידע הפרסי שיצא להרג שמא הוציאו לעונש אחר וצ"ל או ששמע מהב"ד של פרסיים או שהי' אצל הפסק שפסקו דינו להוציאו להריגה ואם שמע הראשון מקונטרמסין של פרסיים א"כ היינו קונטרמסין ואם הפרסי הי' אצל הפסק ושמע בעצמו שפסקו דינו להוציאו להריגה ואי להכי אתי עדיפא טפי הוי לי' לאקשוי' דליתני ישראל הרואה יוצא ליהרג בב"ד של פרסיים כגונא דמתניתין דודאי הוא רבותא טפי דללישנא קמא ודאי מהימן אע"כ דבאמת ללישנא בתרא זה בעצמו פירושא דברייתא דהיינו ששמע מקונטרמסין שפסקו להוציאו להריגה כגונא דמתניתין ממש זולת ללישנא קמא כתבו תוס' דליכא לאקשוי' דיש לדחות שלא העיד שהי' אצל הפסק רק ששמע מהם ופרסי לא מהימן ביוצא ליהרג דטעי וכל זה ברור כשמש אמנם באמת קושיות הלח"מ לק"מ דודאי כיון דברייתא סתמא קתני מת נקטינן לי' כפשטא דמת ממש קתני וע"כ לא קס"ד דמקשן להוציא הברייתא מפשטי' ולפרשו יוצא למות משום דהוי קשיא לי' והא קי"ל דמסל"ת מהימן אבל אחרי שהשיב התרצן דעבידי לאחזוקי שיקרייהו הדר נקטינן הברייתא כפשטי', ומה שפלפל בדברי הח"מ שכתב דדברי ר' יוסף לענין תרומה אתמר פשוט בעיני דדעת הרמב"ם כן הוא ולכך לא הביא דין זה זולת לענין תרומה ודעת התוס' אינו כן וכבר כתב כל זה הפני יהושיע שם אמנם מה שהקשה על התוס' מה מקשה הש"ס בלישנא קמא דלמא שם מיירי בהניחוהו בבית הסקילה תמהני גברא אגברא קרמית הרמב"ם מחלק בכך בלא הניחוהו שכיח דלמא ילפא לי' זכותא ולאחר שהניחוהו בבית הסקילה מלתא דלא שכיחא היא ללמוד עליו זכות ותוס' ס"ל דאין חילוק ביניהם או דבין כך וכך חיישינן דילמא אגמרי עלי' זכות או דבין כך וכך לא חיישינן משום דלא שכיחא ואין חילוק בין הניחוהו בבית הסקילה או לא

גם מה שיישב דברי הרמב"ם משום דברייתא סתמא קתני ולא פירשו דבהניחהו בבית הסקילה הנה האמורא צריך יותר לפרש דבריו ואעפ"כ לא הזכיר הניחוהו בבית הסקילה והרמב"ם פירש כן. מה שהביא מדין ערכין ומדברי המש"ל אני תמה על שכלו הזך איך מדמה ענינים שאין שום יחס ביניהם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב (במש"ל) דכיון דבדין מקטל אין לו ערך כיון שעומד למות וגמר דתו בדין דינו לענין ערכין כמת אבל לענין חזקת חי לענין א"א דחיישינן דלמא ילמדו עליו זכות אע"ג דלא שכיחא חיישינן ומה בכך שהוא חייב מיתה ע"פ דין אכתי יש לו חזקת חי ואולי ילמדו עליו זכות ומה חילוק יש בין דיני ישראל לדיני פרסיים לענין חזקת חי פלא גדול בעיני איך עלה על דעתו לדמות החזקה לדין ערכין. ומה שרצה לחלוק על הח"מ ורוצה לחלק דמגויד וצלוב איכא למימר שאין זה הריגה ממש ואולי עדיין חי הוא משא"כ בשמע. מקונטרמסין דיוצא ליהרג כיון דעלייהו רמי מילתא ודאי הרגוהו כראוי, זה יותר פלא בעיני אטו טעם הח"מ דחיישינן שמא לא הרגוהו כראוי, ת"ו מעולם לא עלה זה ע"ד הח"מ, זולת סברתו כי היכי דמגויד וצלוב ומשאל"ס חיישינן אע"ג דלא שכיח שיחי' דרובן למיתה ק"ו ביוצא ליהרג דיש לחוש שמא לא נהרג כגון בב"ד של ישראל דאולי למדו עליו זכות וכן בב"ד של פרסיי' אולי קבלו שוחדא אע"ג דלבתר דחתם פורסי שמנג לא מקבלי שוחדא אפ"ה בא"א יש לחוש כמו במשאל"ס דחיישינן למיעוטא דמיעוטא ולכך מדמי לה גם למשאל"ס וכן דעת הפני יהושע והוא לא הזכיר זולת משאל"ס

הסברא שכתב לדעת הריב"ש הוא דקה מן הדקה ולא עמדתי עליו אבל הקושיא אינה כלום וכמ"ש. עיין בתשובה להגאון מוהר"ר משולם דף כ"ד ע"ב

סימן מו

תשובה שנית לסלאפקוויץ

כתב מעכ"ת שהטור בסי' קי"ח בשם הרא"ש וכן הסכים הש"ע והרמ"א שאינה יכולה ליתנה לבעל ולא לאחר וכן הוא בש"ע סעיף ח'. עוד הביא תשובות מור"ם אלשי"ך שיפה כח הבעל מאחר ואיך עשה רומעכ"ת ק"ו מאחר לבעל הנה תמהתי איך לא שפיל לסיפא וז"ל הרא"ש והטור ודאי אם נתנה הנכסים מעכשיו לבעלה היתה המתנה קיימת אבל אם נתנה מעכשיו ולאחר מיתה אין המתנה כלום וכן הוא תחלת לשון התשובה וז"ל אם האשה יכולה ליתן לבעלה או לאחר למי שתרצה שיזכה לאחר מיתה וכן מבואר בש"ע חילוק זה, ומה שלא כתב הטור בתשובה בנותן לאחר מעכשיו דמתנה קיימת משום דזה א"א מפני תקנת אושא אא"כ הוא ברצון הבעל וא"כ הוא ק"ו אם יכולה ליתן לבעל עצמו ק"ו לאחר ברשות הבעל וכמ"ש בראשונה ויתבאר עוד לקמן וכן הוא בגוף תשו' הרא"ש וז"ל אבל בחייו לא השליטו בנכסין ליתנם למי שתרצה כי זה אינו מוכיח מלשון התקנה שירדו לזה להפקיע תקנת אושא שתקנו שהאשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות כו' הרי מבואר בהדיא דברשות בעלה שאינו נגד תקנות אושא יכולין ליתן למי שירצו, וכל הדברים סובבים על קוטב אחד דכל שנותנת מתנה החלטית מחיים מעכשיו מהני אפי' לבעל כ"ש לאחר ברשות בעלה או הבעל ברשות אשתו אם נותנים מחיים מתנה החלטית וכן מבואר בתשו' הרא"ש הביאו הטור ס"ס קי"ח שאם נעלם איזה חפצים ונשבע הבעל שלא העלימם ושלא הוציאם בלי רשותה מבואר דכל מה שהוציא ברשותה קיים ובזה לא נסתפק אדם מעולם, ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין שאף למנהג טולטולא לא מהני מתנה מעכשיו לבעלה וכ"ש לאחרים ברשות בעלה זולת באנו לדון על הספק שנסתפק הב"ש בסי' קי"ח שכתב לכאורה לפי מנהג שלנו וכו', ואף כי דבריו צ"ע כאשר אבאר אעפ"כ כתבתי אף לפי דבריו אינו רק לענין מתנה להבעל אבל לא במכירה ונתינה וממשכן לאחרים ברשות הבעל. ומ"ש מעכ"ת לעיין במהדורא קמא וכתב שבלי ספק לכאורה הוא לשון מהדורא קמא ובמ"ש בסי' צ' הוא מהדורא בתרא, הנה כח המדמה ברוב פעמים כוזב דבאמת דבמהדורא קמא לא נזכר כלל שום דיבור לא בסי' צ' ולא בסימן ק"ח וכל דבריו הם רק במהדורא בתרא, ונראה שבסי' קי"ח חזר ממה שהחליט בסי' צ' ועשה ממנו ספק ויפה עשה כמבואר בתשובות ב"י ומבי"ט להיפך וז"ל בקצרה אחר שכתב דאין חילוק בין נתן אביו נדוניא אם לאו לתקנת דמשק כתב ואפי' הי' מפורש בכתובה לתקנות טולטולא ע"כ לא קאמר אלא במוחלת לאחר מיתה אבל נותנת או מוחלת מחיים קיים וכן כתב הרא"ש בכלל נ"ה דבנותנת מחיים קיים ובנותנת מעכשיו ולאחר מיתה בטל לפי שעוקרת התקנה, וכ"כ הרא"ש סי' ג' דבמוחלת מעכשיו אינו נוגע בתקנה ומסתמא מיירי אפי' בנתן האב נדוניא עכ"ל, וכן מבואר בב"י סימן קי"ח וגדולה מזו כתב