תשובות הרא"ם חלק ג קכא

מהרי"ל. ולולא דמסתפינא ה"א דחסר חלוקה אחת בדברי רמ"א

ג) ומה שהקשה על דברי הרמב"ן בכוונת ר"ת דמשמע לעולם אינו מובן לי דמאי קאמר גדולה מזו הו"ל להקשות דהרי כונת הרמב"ן דראוי הי' לומר אף שבא ליד הבעל כל שעדיין לא נהנית ממנו בתו כלום עדיין הוא ברשות האב אבל כל שנהנית ממנו דבר מה פעם אחת שוב הוא ברשות הבעל דודאי לא הי' כונתם שהיא תאכל הכל וחדי דא"כ היאך הוא נכסי צ"ב ועוד שהרי נותן לה כתובה נגד צ"ב. אמנם מלבד זה לא ידענא מאי קאמר דמאי מתנה על מ"ש בתורה איכא הרי לא גרע מאמר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני או לי דאין הבעל יורש כמבואר סי' רמ"ח ובא"ע סי' צ"א והוא גמ' ערוכה בכתובות דף צ"ה ק"ו כאן שאינו מקנה כלל עד שתהנה בתו

ד) וכמ"ש דכונת ר"ת הוא משום דהוי ראוי, אם כי כיון בזה לדעת הראשונים והאחרונים ושפתים יושק משיב דברים נכוחים אבל מה אעשה שר"ת בעצמו כתב בהיפך בתשובה שהביא הג"מ פ' כ"ב מהלכות אישות וגם מהרי"ל הביאו בתשובה זו דר"ת ס"ל דלא הוי ראוי דאף בעודו ביד האב הו"ל הבעל מוחזק רק דפטר לי מטעם אומדנא

ה) ומ"ש לפירוש הקונטרס וכו' דהחוב הוא לחתנו הנה בלשון רמ"א מבואר לחתנו או לבתו אמנם הדבר ברור דבנצ"ב לא שייך כלל ראוי ולא מבעיא בפסיקת האב אלא אפי' במכנסת שט"ח לבעלה לא שייך ראוי וזה שלא מצאנו בשום מקום דין ראוי בנצ"ב זולת בנ"מ או במה ששיירה לעצמה והטעם פשוט מאוד משום דדוקא בנ"מ שהוא בא מטעם ירושה דבחיי' הקרן שלה ורק הפירות שלו לכך אינו יורש דהוי ראוי אבל נצ"ב דבחיי' הגוף שלו כמבואר בסוגיא דתקנות אושא אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנכסי מלוג וכו', וכיון דנשאה ומה שקנה אשה קנה בעלה ותיכף נקנה החוב להבעל וידו עדיפא מידה וא"כ משנשאה קנה החוב מהאב או מהבע"ח ואין לה להאשה עם האב והבע"ח כלום ואם פחתו פחתו לו והוא כותב לה כתובה וכותב ודין נדוניא דהיינו הצ"ב והבעל הוא הבע"ח של האשה נמצא באב או הבע"ח נעשה בע"ח בחיי האשה להבעל והבעל נעשה בע"ח של האשה תדע דאפילו גבי גרושה איפלגי ביבמות אי יכולה לומר כלי אני נוטל ואפי' למאן דס"ל דהדין עמה הוא רק מטעם שבח בית אביה גם כתבו מקצת אחרונים דביורשים שלה לא שייך שבח בית אביה והדין עמו, וכן נמי לשיטת רש"י דמיירי בארוסה כונתו כיון דס"ל דבמת הוא גובה כתובה ותוס' א"כ ע"כ כיון דגם הנדוניא כתיבה בכתובה וגובית אם מת הוא א"כ ממילא ע"כ קנה הבעל הנצ"ב והן הדברים הנקנין באמירה כ"ש כתב, וכ"כ המרדכי ואין כאן ראוי שכבר נעשה האב בע"ח של הבעל ולמסקנא ברש"י ד"ה מדידי' לדידה דקדק רש"י וכתב מה שהחתן פוסק משום דנצ"ב ודאי נוטלתן והא דהבעל יורש נצ"ב לאו היינו גוף הנכסים דודאי, גוף הנכסים אין צורך ליורשן דכבר זכה בהן בחיי האשה זולת דיורש החוב שהוא חייב לה כמו שיורש חוב של הכתובה מנה ומאתים כמבואר בכתובות דף נ"ג אעג"ב דבמלוה דידי' פלגי זה לא חשיב מלוה כלל רק דמתחלה לא נתחייב רק ע"ת אם ימות בחיי' ועוד דגם שם כתבו התוס' דמדינא המע"ה רק דשם נראה לחכמים לעשות כן אבל הכא אדרבא הי' נראה לחכמים לתקן נדוניתא תחת קבורתה שיירש לגמרי ודוק, אבל בנכסי מלוג הוא יורש ממש הקרן לאחר מיתה ואף מתקנת אושא ואילך לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דגוף הקרן אין הבעל מוציא אלא אף לשיטת הרא"ש והרשב"א חדא דהרי כתבו דהקנין תלוי ועומד ועיין ב"ש סי' צ' ס"ק ל"ו מבואר דכ"ע מודה דגוף הקרקע בחזקת האשה וזה פשוט מאוד בכל מקום רק דאין לה כת למכרם ועיין בית מאיר סי' צ"א סעיף ג' ועוד הרי מבואר בב"ב דלא עשאוהו כלוקח אלא משום דהלקוחות אפסידו אנפשי' או בשומא דאינו רק משום הטוב והישר או בלוותה ונשאת דאפסיד אנפשי' משא"כ במקום אחר דאיכא פסידא דאחריני לא עשאוהו כלוקח והכא איכא פסידא דאב ואעג"ב דלענין שדה החוזרות ביובל דאיכא פסידא דיורשים אפ"ה חשו לטובתו היינו שיהי' כיורש שהוא מדינא ולא תקנו לעשותו כלוקח כדי להפסידו אבל לתקן לעשותו כלוקח להפסיד ליורשים לא תיקנו כמבואר שם כ"ש בנצ"ב דאפילו במקום פסידא הוא כלוקח ואף שראיתי בספר בית מאיר שהחות יאיר פסק להיפך העיקר כמו שכתבתי

ו) גם מ"ש דלמנהגינו מותר להשתמש לצרכו לענ"ד ז"א דלהכי קרינן לי' עסקא כמבואר ביו"ד סי' קע"ו סעיף ל' והוא גמ' ערוכה בב"מ וגובה כולה מיתומים בלי שבועה כמבואר סי' ק"ח ס"ד ודברי הכנה"ג שם תמוהים למעיין ברי"ף פרק המקבל

ז) ומ"ש רומעכ"ת מאחר שיש לאב שטר שלישית תמיהני מה כח השטר יפה ומידי ממשא אית בי' הלא כתוב על שם הזוג והגע בעצמך אם האב אינו רוצה להחזיר השטר והזוג כותבין שובר נמצא השטר שבידו חספא בעלמא הוא

(אכן כל זה רק אם רוצים שני הצדדים לנהוג עפ"י דיני התורה ואך אם באו לדון ביניהם אז הכל נוהג ע"פ דיני המלכות בארץ ההוא)

סימן מה

ליערסלאב

כתב מע"ל ליישב דברי הרמב"ם דהוי קשיא לי' לפי המסקנא לתני סתם פרסיים כמו שדקדק הת"ה והוי רבותא טפי אף ללישנא בתרא שאין אנו צריכין לחדש סברא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו מ"מ כיון דללישנא קמא הוי ס"ד למימר הכי הו"ל למיתני רבותא לאפוקי מלישנא קמא עכ"ל לענ"ד אין זה נכון דאיכא למימר להיפך דקונטרמסין הוי רבותא טפי לפי מ"ש התוס' הסברא בלישנא דפרסי טעה ביוצא ליהרג וצ"ל דטעה בין יוצא ליהרג אם לאו וס"ד דקונטרמסין גופייהו ודאי ידעו ולא טעו קמ"ל דגם בדידהו שייך טעות או דלא רצו חכמים לחלק והנה גם אליבא דמסקנא דעת הרא"ש לחלק בין ישראל לפרסי משום דפרסי טעה וא"כ ודאי קונטרמסין הוא רבותא טפי והנה אף אם נימא דהרמב"ם לא ס"ל סברא זו וס"ל כתירוץ הראשון של תוס' אכתי לא ידענא מנ"ל דגם ביוצא ליהרג שייך עבידי לאחזוקי שקרייהו דלא מצינו בגמרא זולת בנהרג ממש וביותר לפירוש הרמב"ם דפירש לדמירמי אימתא קאמרי ודאי שייך יותר בהרגנוהו מיוצא ליהרג ואדרבא מדקאמרי יוצא ליהרג נראה דלא כונו להטיל אימה דאי למרמי אימתא הו"ל למימר הרגנוהו דאיכא אימתא טפי וכיוצא בזה מצינו לרש"ך הביאו הב"ש בק"ע ויש להביא ראי' דבהרגנוהו איכא אימא טפי דאל"ה רק דעיקר אימה הוא במה שפסקו דינא להריגה א"כ קשיא אמאי אין נאמני' בהרגוהו כיון דאמרי מלתא יתירא כמו שכתב הכנסת יחזקאל לענין קברתיו אע"כ דבהרגנוהו איכא אימא יתירה וא"כ י"ל להיפך דבאומרים יוצא ליהרג ודאי לא כיון להטיל אימא דאם הי' כונתם להטיל אימה