תשובות הרא"ם חלק ג קיז

בחילוק זה משום דמה שביטל הנתינה אם לא הי' מתבטל אח"כ הי' הגט בטל א"כ הרי אנו רואין באמת שכיון לבטלו היכא דאומר בפירוש שאינו נותן הגט ברצון אף שאין לו אונס י"ל כגונא דמיירי הרא"ש ואף דקרי לי' גילוי דעתא הכונה שלפי שאין אומר שום אונס וזה פשוט בכונת הרא"ש וכ"כ בתשוב' גאוני בתראי להגאון הסמ"ע ובנידון כזה ודאי צריך ביטול בפירוש אבל בנ"ד שלא הזכיר כלום שאינו נותנו ברצון רק שהוא הכרח נמשך ממה שביטל הנתינה מוכחא מלתא שאין חפץ לגרש א"כ אף אם נימא דוה עדיף מגילוי דעת בגיטין דלאו מלתא היא רק הוא כמו דיבור ממש דכיון שמבטל הנתינה הרי הוא מגלה דעתו שאינו חפץ לגרש דודאי א"א להעמיס ממש בלשון ביטול שאינו חפץ לגרש רק דמוכחא מלתא כן שאינו מגרש מרצונו הטוב א"כ כשחזר ואמר הא גיטך וחזר מדיבורו הראשון ונותנו בתורת גירושין ממילא איכא גילוי דעת ממש ומוכחא שמגרש מרצונו הטוב א"כ אף אם נחשוב גילוי דעת לדיבור ממש גם גילוי דעת דמוכחא השני הוא ג"כ כדיבור ומבטל גילוי דעת הראשון אבל באומר כל גט שאכתוב יהי' בטל הרי גילה דעתו אף שיכתבנו לא יהי' ברצון ודוק כי לדעתי הוא נכון מאוד אבל עדיין לבי מהסס אם יש לבנות יסוד ע"ז דאולי כיון דהשתא המנהג פשוט לומר הא גיטך לעולם אף בעסוקין באותו ענין ממילא י"ל דכונתו דמבטל אף הדיבור הא גיטך ועכ"פ הוי מודעא בשלא יתננו ברצון, עוד נלענ"ד כיון דאין כאן רק ע"א ששמע ביטול הגט והשני לא שמע רק הריני מבטל ולאו כלום לא מבעי' לדעת התוס' דס"ל דאף קודם תקנת ר"ג אם בטלו בפני אחד אינו מבוטל כמ"ש בסוגיא שם וכ"כ הרמב"ן והר"ן מטעם אחר דאין דבר שבערוה פתות משנים (אמנם לכאורה דברי הר"ן אינם מובנים במ"ש דהא דאמרינן אותיבו קרי באודנייכו ואע"ג דמוכחא מלתא שבודאי מבטלו כיון דליכא עדים לא הוי ביטול דאין דבר שבערוה פתות משנים והנה לכאורה קשה א"כ איך הוכיח אביי מכאן דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום דלמא היינו טעמא משום דליכא עדים כמ"ש הר"ן, אמנם ז"א קושיא דאכתי מוכיח שפיר דאי ס"ד דגילוי דעת מלתא א"כ כיון שראו העדים הגילוי דעת הוי כמו ששמעו בפירוש הביטול אך הא קשיא דמנ"ל להר"ן הטעם משום דבר שבערוה דלמא משום דגילוי מלתא לאו כלום הוא ונראה דיש חילוק בין גילוי מלתא למוכחא מלתא דגילוי מלתא היינו שאומר לשון שאין משמעותו כלל הביטול רק שמתוך דבריו מגלה דעתו שחפץ בביטול הגט וזה לאו מלתא שצריך שיאמר בפירוש הביטול ומוכחא מלתא היינו שמוכח עכ"פ שמבטל בפירוש רק שהעדים לא שמעו גוף הביטול ולזה אף אם גילוי דעת לאו מלתא מ"מ הוי מועיל כאן הביטול כיון דמוכחא מלתא שאומר לשון ביטל בפירוש ולכך הוצרך הר"ן לתת טעם כיון דהעדים לא שמעו הביטול אין דבר שבערוה פחות משנים אבל אכתי הלא רואין המוכחא מלתא דרהיט בתרייהו וא"כ אף שלא שמעו הביטול ואין יכולין להעיד עליו ואין דבר שבערוה פחות מב' וצריך שישמעו הביטל מפיו ממש מ"מ הרי ראו מלתא ואיכא עכ"פ גילוי דעת על הביטול ויכולין להעיד על הגילוי דעת אע"כ דגילוי דעתא בגיטין לאו מלתא הוא (ועיין בסי' מ"ב בא"ע איכא פלוגתא אי ידיעה בלא ראי' מהני גבי דבר שבערוה) איברא אף לדעת הרמב"ם שהבאתי למעלה דביטול גט מהני אף בפני אחד וצ"ל לדידי' דלא הוי דבר שבערוה מ"מ ודאי דאם לא העיד העד עד אחר נתינת הגט שהיא בחזקת גרושה דאינו נאמן וצריך שנים לבטל חזקתה כמ"ש הר"ן בתשובה הביאו הב"י סי' קל"ד וכ"כ בש"ע והרמב"ם לא מיירי רק במעיד קודם שנתגרשה וקמ"ל כט ח"ג ש ת דהביטול מהני בפני אחד ואין להקשות דא"כ מנ"ל לחלק בין ביטול שליחות לביטול הגט דלמא גם ביטול השליחות בחד סגי והא דקאמר במתני' דמבטלו בפני ב"ד דהיינו שני' לר"נ דלמא טעמא כדי שיוכלו להעיד אח"כ ז"א דס"ל כהריב"ש בסי' רל"ב דמדקרי לי' ב"ד ע"כ דבעינן שנים יחד ואי מטעם דבר שבערוה לא הי' צריכים שנים יחד אע"כ דטעמו של ר"נ כמש"ל ולכך מחלק שפיר בין ביטול שליחות לביטול הגט אמנם הר"ן לשיטתי' שכתב לקמן בגיטין גבי לא תתייחד עמו דגם בדבר שבערוה בעינן שנים יחד ולכך כתב הטעם לר"נ משום דבר שבערוה ואין לומר כיון ששמע העד השני לשון הריני מבטל מוכחא מלתא דכונתו על הגט וזה עדיף מגילוי דעת כיון שאמר בפירוש לשון ביטול הוי גילוי דעת ומוכחא מילתא דקאי על הגט ואפשר דאפי' לשיטת הר"ן דס"ל דבעינן שנים משום דבר שבערוה וכל שלא שמעו אף דמוכחא מלתא ועדיף מגילוי דעת לא מהני י"ל דבנידון דידן מודה כיון ששמע הדברים שאמר הריני מבטל ובודאי מוכחא מלתא דכונתו על הגט וגם ודאי סיים דבריו בגט והוי ידים מוכיחות דהויין ידים (מכאן כתבתי במהדורא בתרא נוסח אחר) מ"מ נלענ"ד דלא שייך הכא מוכחא מלתא דכונתו על הגס דאכתי איכא לספוקא אם כונתו על ביטול גופו של גט או מעשה לשמה או מינוי שליחות סופר ועדים כמו שביארתי למעלה או נתינת הגט והנה כבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאין ביטול לגט שנכתב ולדעת הרמב"ם ביטול הגט הוא דוקא גופו של גט ולדעת תוס' הוא ביטול לשמה ולדעת התרומה הוא ביטול המינוי והנה לכל אחד מהפוסקים אין כאן אלא ע"א דדלמא כונתו לבטל דבר דלא מהני לי' ביטול וא"ל כיון דרצונו לבטל מסתמא לישנא דמהני קאמר כדאיתא ר"פ השולח באומר בטל סתם דמשמע לעבר כו' ואמרינן דבכל דוכתא לישנא דמהני קאמר וע"ש בתוס' דלענ"ד יש לחלק דבשלמא התם אין מחלוקת בדבר והכל יודעין דאם אומר בטל הוא על לעבר ודאי אין כאן ביטול כלל שהרי לא בטלו קודם ולכך אמר שפיר דכונתו שמבטלו עכשיו אבל הכא בודאי אינו יודע הדין דנימא לישנא דמהני קאמר דאין כאן מוכחא מילתא כלל דאי משום שהיו עסוקין בענין הגט א"כ אדרבה הרי הי' עסוקין לבטל המודעות וא"כ מנ"ל לומר שנתכוין לביטול הגט דלמא לביטול דברים שדבר תחלה שפוסלין הגט נתכוין והרי אדרבה העד השני מעיד שלא ביטל רק עד אח"כ וא"כ הרי לא רצה לבטל הגט לגמרי ולא שייך לומר לישנא דמהני קאמר כמבואר שם בתוס' י"ל דאעג"ב דאין עדים על הביטול מ"מ יש שני עדים שגילה דעתו שאין רצונו לגרש אבל י"ל להיפך כיון שהיו עסוקין בביטול מודעא נתכוין לבטל מודעא ואף שכבר ביטל מ"מ שמא ביטל אח"כ בינו לבין עצמו דמהני לדעת הרמב"ם והריב"ש והרמב"ן שכתבתי למעלה ורצה לצאת י"ש וחזר וביטל המודעא או שביטל איזה דו"ד שבינו לבינה או הכתובה ועכ"פ אין כאן מוכחא מלתא

אחר כמה שבועות שגמרתי תשובה זו מצאתי דאתי לידי ספר כתב איש רב תנא דבי אליהו לאחד מגאוני ספרדים בספר מכתב מאליהו חיבור נורא על הלכות גיטין ומצאתי שם כמה ענינים הנוגעים לנ"ד ראשונה שהסכים בפירוש דהיכא דאיכא קבלת ממון צריך העדים להכיר אונסו אף לדעת הפוסקים דא"צ אונס בגיטין ואתא ואייתי מתני' בידי' תשובו' הרא"ש מרא דהאי פסקא דלא בעינן אונס בגיטין שכתב בתשובה הביאו ר' ירוחם וז"ל אעפ"י שמדין התלמוד נראה כך דא"צ העדים להכיר אונסו חלילה כי לא נעשה כפשע הזה מימות השופטים דא"כ לא שבקת