תשובות הרא"ם חלק ג קטז

אמנם כבר כתבתי דמוכח ממהרי"ט ח"א סי' ס"ו וח"ב סימן ט' דבתולה תנאי בנתינה ולא נתקיים ג"כ הגט בטל לעולם. שוב ראיתי בח"ר דמבואר שם להדיא להיפך ודו"ק אמנם לכאורה אף אם נימא דכוונתו על הנתינה אכתי צריך לבטל אח"כ המודעא על הנתינה וכאן לא הי' אח"כ שום ביטול מודעא אך נלענ"ד דכל שלא ביטל רק הנתינה שלא יהי' בתורת גרושין מהני מעשה הנתינה שנותן אח"כ בתורת גירושין להדיא לבטל את הדיבור הראשון וכן מבואר בהדיא בריב"ש סימן רל"ב וא"ל דהריב"ש כ"כ לשיטת הרמב"ן ורשב"א דס"ל דאינו יכול לבטל הגט קודם הכתיבה משום דאינו יכול לבטל כתיבת הסופר והעדים להבא משום שכשחזר ועשאן שלוחים מהני דאתי דיבור ומבטל דיבור להכי גם הנתינה לדעתם מבטל הדיבור הראשון שביטל להבא אבל הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל קודם שנכתב וצריך ביטול מודעא קודם כתיבה בפירוש א"כ י"ל דגם מעשה הנתינה אינ' מבטל הדיבור הראשון אעפ"י שהיא להבא וצריך בפירוש ביטול מודעא אמנם נלענ"ד דבוודאי גם הרמב"ם מודה דהנתינה שאח"כ מבטל הדיבור הראשון דהא דפסק מבטל קודם כתיבה דצריך לבטלו בפירוש היינו משום דס"ל דמבטל גט סתם קודם שנכתב כוונתו שיהא כחרס מעכשיו אחר שיוכתב ולא היה כוונתו כלל בביטול מינוי סופר ועדים וכן מבואר בהדיא שזה כוונת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולשיטתייהו דס"ל דאחר שנכתב אין מועיל ביטול לגט כלל אבל באמת י"ל דבביטול מינוי שליחות סופר ועדים אף הרמב"ם מודה דמהני אח"כ הצווי לבטל דאתי דיבור ומבטל דיבור וכ"ש נתינה. ועוד אומר לרווחא דמלתא דאף אם נימא דאף במינוי סופר ועדים ס"ל להרמב"ם דצריך ביטול בפירוש אכתי אין ראי' לנ"ד די"ל דטעם הרמב"ם כמ"ש הרמב"ן והריב"ש דכוונתו במינוי הסופר ועדים כתובו מדעתיכם משא"כ בנתינה לשם גירושין אח"כ י"ל דמודה דמבטל דיבור וכמש"ל דודאי לא פליג הרמב"ם אהא דאתי דיבור האחרון ומבטל הראשון ואדרבה בענין ביטול מודעא ביאר הר"ן פרק השולח דזה עיקר טעם הרמב"ם דלעולם הדיבור האחרון מבטל הראשון, ועוד אומר אני לרווחא דמלתא דיש לחלק בענין אחר בין ביטול למינוי סופר ועדים לנ"ד דבשלמא התם כל שמבטל הגט לעתיד הוי כאלו אמר בפירוש שמבטל הדיבור שיצוה להסופר ולעדים דהא לא סגי בלא"ה עד שיאמר לסופר ולעדים וא"כ כל שאומר שמבטל הגט כוונתו שמבטל הדיבור שיצוה לסופר ועדים ולכך צריך לבטל המודעא בפירוש אבל בביטול הנתינה לא בטיל רק גוף הנתינה שלא יתנהו בתורת גירושין ומהיכא תיתי נימא שביטול הדיבור שאומר הא גיטך והתגרשי בו שהרי בעסוקין באותו ענין אפילו נתן לה בשתיקה מהני א"כ י"ל דלא ביטל רק הנתינה וא"כ כשחזר ואמר הרי זה גיטך ביטל הדיבור הראשון, וראי' לדברינו ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות אישות מי שאנסוהו לקדש קידושיו קידושין וכתב הראב"ד דאמר רוצה אני והה"מ כתב דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן רוצה אני וכבר הארכתי בזה ליישב בכל המקומות שהקשה הלח"מ וכאן אבאר דנלענ"ד טעם הרמב"ם דמוכח מהגמרא דערכין דקאמר התם אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעתי' מודעא וקאמר פשיטא ומשני לא צריכא דעשיוהו וארצי' מ"ד בטולי בטלי' פי' בנתינה קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ומשני א"כ לתני עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמיבטל למודעא הרי מבואר בהדיא דאי לאו משום חשש שמא מסר מודעא לא הי' בעינן רוצה וסגי בנתינה רק משום חשש מודעא בעינן רוצה אני וכן מוכח בהדיא מדברי הר"ן פרק השולח והנה לכאורה אין לשון רוצה ענין לביטול מודעא כלל והול"ל שיבטל למודעא ודוחק לומר שבלשון רוצה אני דקאמר בגמרא נכלל כל ביטולי מודעא והכונה שיבטל כל המודעא ויאמר רוצה אני שאחר שביטל כל המודעא א"צ רוצה אני, וגם דוחק לפרש דלשון רוצה ני היינו שיבטל כל המודעא אמנם צ"ל דכונת הגמרא דבמסר מודעא לחוד כגון שאמר שאף שיכתוב ויתן לא יהי' ברצון סגי באומר רוצה אני וזה גופא הוא ביטול המודעא שמבטל דיבורו הראשון, אמנם במודעא כללי צריך ביטול מודעא כללית, שוב מצאתי כן בתשובת תשב"ץ ח"ר סי' ל"ה והארכתי במקום אחר לפרש דברי הר"ן פרק השולח, עכ"פ מוכת דבאומר שלא יתנהו ברצון סגי באומר אח"כ היפך דבריו וא"כ ה"ה באמר תחלה שלא יתנהו בתורת גירושין דאתי דיבור האחרון שאמר הא גיטך ומבטל לדיבורו הראשון. ואמנם ע"ז יש לפקפק כיון דהמנהג עכשיו לומר הא גיטך אם כן יש לומר דודאי כונתו גם על אמירת הא גיטך)

אף אמנם יש לפקפק עדיין לפמ"ש הפוסקים (ובכללם הר"ן לדעת הרמב"ם דכל שאומר הגט בטל נראה, מדבריו שאינו חפץ לגרשה ואף בלא אונס קוי מודעא יעו"ש) וא"כ ממילא גם כאן איכא גילוי דעת שאינו חפץ לגרש ולזה הי' צריך ביטול מודעא או שיאמר רוצה אני ולא מהני מה שאומר הא גיטך כיון שאינו ברצון ואין אמירת הא גיטך היפך גילוי דעת הראשון (ע"כ השמטתי בק"א לגמרי וכתבתי בנוסח אחר מכאן ואילך כתבתי בקצרה) אבל לענ"ד אי משום הא לא תברא דבנידון דידן דנתפשרו עמו ליתן לו מעות עבור הגט וכבר כתב הריב"ש סי' רל"ב והרשב"ץ חלק א' סימן א' וח"ר סימן צ"ה ומ"ב ומשאת משה ושאר אחרונים דכל שמקבל מעות עבורו הוי לי' כזביני וצריך שיכירו העדים אונסו אמנם המש"ל שדי בי' נרגא ומחו לה אמוחא דדוקא לדעת הסוברים דצריך אונס במתנה וגט רק דלא בעינן שידעו העדים באונסו ומאמינים לו על האונס הוא דיש לחלק בזה דבקיבל מעות אין מאמינין לו שיש לו אונס וצריך שיכירו העדים באונסו אבל לדעת הסוברים דבמתנה וגט אף בלא אונס הוי מודעא שוב אין לחלק בין קיבל מעות אם לאו וסברא זו ראוי, למי שאמרה ואף אני קיימתיה מסברא קודם שראיתי' אבל מה נעשה דהרי ריב"ש בסי' קך"ז חשש לסברת האומרים דבגט מהני מודעא בלא אונס וכן בסי' רל"ב הביא דעת הטור והרמב"ם ואפ"ה חילק דבמקבל מעות בעינן שידעו אונסו וכן התשב"ץ הביא תחלה דעת הרא"ש והרמב"ם והטור דלא בעינן אונס בגיטין ותיכף אח"כ כתב דיש להקל בקיבל מעות לומר דבעינן שידעו באונסו וכן בתשב"ץ ח"ד אחר שהביא דעת הרא"ש כתב לחלק כנ"ל וכן מ"ב ושאר אחרונים והקילו יותר מהריב"ש דאף בגירש מאונס מהני זוזי לכן נלענ"ד דלא מבעיא לדעת הרשב"א דאין מקום לדברי המש"ל דהרי הרשב"א כתב בגיטין פרק השולח דהא דמודעא מהני אף שהאונס שאומר הוא שקר משום דאמרינן דודאי יש לו אונס אחר שאינו רוצה לגלותו ותולה אותו בדבר אחר שהוא שקר וכן נראה מסוף לשון הר"ן שם וכיון דהדר תלי טעמא באונס א"כ ממילא יש לחלק דבקיבל מעות יש לומר דאין לו אונס כלל אמנם אף לפי פשטן של דברים במשמעות לשון הרא"ש והטור דמשמע אף דבברור דאין לו שום אונס אפ"ה בטל הגט כיון דגילה דעתו שאינו חפץ לגרש וכן כתבתי למעלה ואף אם נדחוק לחלק לדעת הרא"ש ג"כ דבקיבל מעות גמר ומגרש ומוסר מודעא ללעז בעלמא לשנאתה ואין לו שום אונס ואומר שקר מחמת איזה טעם כן הוא גם לדעת הרא"ש ועוד נלענ"ד דאכתי לא דמי לנ"ד דודאי מ"מ בנ"ד לא שייך כלל