תשובות הרא"ם חלק ג קיד

כמבואר במרדכי בשם התרומה דזהו טעמו (ואין להקשות לפ"ז מאי קאמר אי כרשב"ג לבדור איבדורי ופירשו בתוס' דקאי גם על אוקימתא דבטלה מקצתה ע"ש, ולדברי התרומה לא יתיישב זה דיכול לבטל כל אחד בפני עצמו ולא יבטל כולם בפני אחד, אמנם נראה לי דהתרומה ס"ל באמת כדעת הרשב"א דהא דקאמר אי כרשב"ג לבדור אבדורי קאי על אוקימתא דצריכה בי עשרה למשלפה) ועי"ל דס"ל כיון דבשליחות אחד הוי הכתיבה והנתינה ואיכא בצווי הזאת מעשה הכתיבה והחתימה שוב אינו יכול לבטל גם הנתינה שלא בפניהם (ועיין ברש"י שם דהביטול הוא אל תכתבוהו והא דאמר רבי בטלו מבוטל קאי על שליחות נתינה בלא צווי כתיבה ורשב"ג סבר דהוו כולם כגוף אחד וא"כ אף אם ביטל כולם בפני שנים הוי כאילו ביטל כולם בפניהם והיינו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולהו, ומצאתי טעמים אלו בלח"מ לדעת הרמב"ם, אמנם נ"ל עיקר כתירוץ הראשון דלתירוץ השני תקשה הא דקאמר בגמרא דאי כרבי כי משמרו מאי הוי הא לתירוץ ב' גם לרבי אינו יכול לבטל אף שליחות הנתינה שלא בפניהם כיון שעשאן שלוחים אף לכתיבה וחתימה, אבל לתירוץ הראשון ניחא דאכתי הי' יכול לבטל שליחות הנתינה דיכול לבטל שלא בפניהם. אמנם בלימוד ישיבה י"ל גם לתירוץ הב' דלפי מ"ש בסמוך דלדעת התרומה צ"ל דהוכחת הגמרא הוא להך אוקימתא דצריכה בי עשרה למשלפא א"כ י"ל דלהך אוקימתא ס"ל לרבי דיכול לבטל אף שלא בפניהם דאולי לי' ההוכחה שכתבתי למעלה לדעת התרומה דהוי קשיא לי' דא"כ מ"ט דרשב"ג וא"כ י"ל דפלוגתייהו מיירי בלא ביטל כולם ועוד דע"כ מוכח כן דהנה לכאורה קשיא לשיטת התרומה והה"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם דמפרשים דמיירי בביטל כולם בפני ב' דא"כ למה לי' למימר דרשב"ג סבר דבטלה כולה ת"ל דאף דלא בטלה כיון שביטל כולם שלא בפניהם א"כ עבר תקנת ר"ג ולא נתבטלו, וי"ל דתוס' הקשו באמת אמאי אותם שביטל בפניהם לא נתבטלו ותירצו שכיון שהי' צריך לתקן שלא יתבטלו אותן שביטל שלא בפניהם תיקנו שלא יועיל הביטול גם לאותם שביטל בפניהם. והנה אם נימא דלא בטלה כולה משום דאינם כגוף אחד והוי שלא בפניהם ומדינא אינו יכול לבטל א"כ תקשה קושית התוס' דהרי לא הי' צריך לתקן בשביל האחרי' דהרי מדינא אף לרבי אין הביטול מועיל לגבי אחרים לכך הוצרך לומר לרשב"ג דבטלה כולה מדינא משום דהוי כגוף אחד והוי בפניהם, ולפ"ז להך לישנא דכ"ע ס"ל דלא בטלה כולה אי צריך בי עשרה למשלפא קשה ג"כ קושית התוס' (ועיין פני יהושע) וצריך לומר כתירוץ התוס', ולפ"ז ע"כ מוכח להיפך דיכול לבטל שלא בפניהם דמיירי בלא ביטל כולם דאל"ה הדרי קושית התוס' לדוכתא דהא השתא ס"ל דאינם כגוף אחד ואינו יכול לבטלם מדינא אע"כ דיכול לבטלם שלא בפניהם (או עכ"פ בלא ביטל כולם). ודוק היטב

ואין להקשות מהאי דמסיק התם בברייתא אמר מיירי בביטל כולם ובזה אף בעל התרומה מודה שיכול לבטל שלא בפניו וא"כ אמאי ס"ל לרבי דיכול לבטל לכתחילה הרי יכול לבא לידי תקלה ז"א דס"ל כסברת התוס' דבעינן שנים ביחד והכא כיון דליכא אלא שנים ואם מבטל זה שלא בפני זה ממילא לא ביטל רק בפני אחד ולכך אין הביטול מועיל אך ק"ל לדעת התרומה דהא להך גירסא דגט גופא מי קא בטיל לשנים דמיירי בעידי הולכה וע"כ גם שם דמשמע דלא פליגי רק בכוונת המבטל ופשטא דלישנא משמע דפלוגתייהו קאי אמתני' ומתני' מיירי שרדף אחר השליח או שקדם אצל האשה ולא הי' בפני הסופר והעדים וא"כ מ"ט דרב ששת דסבר דיכול לבטל גופו של גט וצ"ע

והנה [כ"ז] לדעת הפוסקים שאינו יכול לבטל גופו של גט אמנם לדעת הרמב"ם דיכול לבטל גופו של גט נראה דיכול לבטל אף שלא בפני הסופר והעדים, חדא דלא דלא הזכיר הרמב"ם כלל סופר ועדים, ועוד נראה דמוכח כן מדברי הרמב"ם פ"ו מה' גירושין הלכה י' שכתב ואפי' הי' עשרה ובטלו בפני א' מהם בטל הגט וחלקו עליו הבאים אחריו, ולענ"ד אין כונת הרמב"ם על ביטול השליחות רק על ביטול הגט עצמו שאמר בפני א' מהם גט וה בטל מלהיות גט וס"ל דבביטול הגט לא בעינן שנים והטעם נלע"ד דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחדושיו דהא דפליגי ר"נ ור' ששת בפני כמה מבטלו הטעם משום דלא אתי דיבור שלא בפניו הגרוע ומבטל למינוי השליחות וס"ל לרמב"ם דזה שייך דוקא במבטל שליחות אבל במבטל גוף הגט שיהא כחרס לא שייך זה ולכך באמת א"צ שנים או י"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הריב"ש דהא דבעינן דוקא שנים במבטל לעבר אבל לא במבטל לעתיד, וא"ל דא"כ לרב ששת דס"ל דגוף הגט בטל א"כ למה צריך ב"ד דס"ל דלרב ששת הטעם משום ממזרות אבל לר"נ דס"ל דביטל בפני ב' א"א לומר משום חשש ממזרות דהא אכתי איכא חשש ממזרות אע"כ הטעם כמ"ש הרמב"ן או הריב"ש וס"ל דמתניתין מיירי דוקא בביטול השליחות וקמ"ל דבעינן בפני ב"ד או בפני השליח, ובמ"ש מבואר דהרמב"ם לא ס"ל דביטול הגט הוא ביטול שליחות או מעשה סופר ועדים רק גופו של גט כמ"ש לקמן דאל"ה הי' צריך שנים

(מכאן התחלתי לשמוט בק"א וכתבתי בנוסח אחר

) אמנם נלענ"ד דיש מקום לומר דאף לדעת הרמב"ם י"ל דבנידון דידן אין כאן ביטול הגט כלל מהא דכ' הריב"ש בסי' קכ"ז וז"ל עוד נראה ברור דאפי' הרמב"ם דס"ל אינו חוזר ומגרש היינו כשאומר בפי' שמבטל גופו של גט ואמר יהא כחרס או יהא בטל כו' אבל זה שלא אמר רק על הנתינה שהוא נותן בכת אף אם הי' אומר בפירוש שאונסין אותו על הנתינה אין זה ביטול על הגט עצתו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעא על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט ביד השליח ואמר יהא כחרס יהא בטל אנו תולין שלא ביטל הגט עצמו רק השליחות ויכול לחזור ולגרש בו ה"נ כשאינו ביד השליח אין הגט בטל אא"כ בטלו בפירוש בלשון שיהא מבואר כונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא ביטל גופו של גט כלום תלינן ולכאורה יש יתור לשון דמאחר דביאר דבריו דבמעשה ההוא לא דיבר על גופו של גט כלום דק שביטל הנתינה מה צורך לתת טעם דכל היכא דאיכא למתלי תלינן לקולא אמנם י"ל דכוונתו ליישב קושיי' המש"ל שהקשה עליו שכתב אולי כונת הרב לצאת י"ח האומרים שאפי' האונס אינו אמת המודעא קיימת ונ"ל דלא הועיל כלום דלסברא זו אף אחר הכתיבה אם אומר שהוא אונס ה"ל כאלו ביטל עכ"ל. ודבריו אינם מובני' לענ"ד מלבד כי לענ"ד דאף לסברא זו יש בלשון ביטול גילוי דעת שאינו חפץ לגרש והוי מודעא אף בלא אונס וזה כונת הרמב"ם דיכול לבטל קודם כתיבה מ"מ אין בלשון שהוא אונס ואינו חפץ לגרש ביטול על גוף הגס ואף אם נימא דדא ודא אחת ויש בלשון אונס ביטול שאינו חפץ לגרש וכן נראה מפי' מ"מ כיון שבירר דבריו