תשובות הרא"ם חלק ג קיב

למ"ש הריב"ש בסי' תפ"ב דענין ביטול גוף הגט הוא שמבטל מלתתו בתורת גירושין לעולם א"כ ביטול הנתינה וביטול הגט לכאורה דא ודא א' הוא, אך החילוק הוא דהכא ביטלו מלתתו לעולם אבל ביטול הנתינה היינו רק עכשיו אבל אם יתרצה אח"כ יתן גט זה בעצמו לשם גירושין הרי מבואר דכל שלא ביטל הגט שלא יתנהו בתורת גירושין רק על נתינה זו חוזר ומגרש בו א"כ ק"ו בנ"ד שביאר בפירוש שאינו מבטלו לגמרי רק עד לאחר זמן דלא בטל הגט רק הנתינה ואין לחלק דבנידון דהריב"ש הזכיר הנתינה וכאן הזכיר הגט דז"א דהרי לשיטת הריב"ש ביטול הגט היינו ביטול שלא יתנהו לעולם בתורת גירושין והכא ביאר בפירוש עד לאחר ומן, ועוד הרי ע"כ אי אפשר לומר דיש חילוק בין הזכיר ביטול הגט או לא דהרי הריב"ש תלה טעמו במאי דס"ל להרמב"ם דתלינן לקולא אפילו בהזכיר בפירוש שמבטל הגט א"כ הרי חזינן דאין חילוק וא"כ כ"ש הכא ועוד נלענ"ד דאפילו לפי מה דמשמע מסתימת דברי הרמב"ם והפוסקים דביטול גופו של גט היינו שיהא כחרס ודלא כהריב"ש או שנדחוק לחלק בין האי דריב"ש דלא הזכיר הגט רק הנתינה ובין נידון דידן דלא הזכיר הנתינה רק הגט אכתי בנ"ד יש להקל ולומר שלא ביטל הגט

וראי' לדברינו ממ"ש רש"י בד"ה לצעורה קמכווין ופרש"י דאין בדעתו לבטלו רק לצערה חודש או חדשים והקשה הרשב"א מאי נ"מ אף אם כיון שלא יהי' הגט רק עד אחר שיצוה הבעל ליתן כו' ע"ש ובשלמא לר' ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש אי לא אמרינן לצעורה בטל הגט לגמרי כו' ע"ש ולענ"ד יש ליישב דעת רש"י דס"ל בשיטת הפוסקים דשליח הולכה צריך להחזיקו בעדים א"כ נ"מ אם כיון לצעורה א"צ שוב עדים כיון דלא ביטל השליחות לגמרי, והנה אף לפי המסקנא דלא תלינן לצעורה אם אמר סתם גט שנתתי לך בטל הוא אבל אם פירש בהדיא שאינו מבוטל רק לחודש או עד אח"כ י"ל שמכוין לצעורה ולא ביטל הגט לגמרי אף לר' ששת דס"ל דכונתו על ביטול הגט מ"מ כל שאומר שמבטלו עד אח"כ ודאי לא כיון רק לצערה דאם הי' כונתו לביטל הגט א"כ היאך אמר עד אח"כ הלא גט זה לעולם בטל, וא"כ אם לרב ששת כן הוא כ"ש לדידן דהלכתא כר"נ דמן הסתם לא אמרינן דביטל הגט רק תלינן דביטל השליחות כ"ש היכא שביאר דבריו בפירוש שלא ביטלו לאחר זמן אמרינן דלא ביטל רק הנתינה של עכשיו ומכוין לצעורה שהרי משמעות לשונו שאח"כ רוצה לגרש ואף שהתוס' והרשב"א כתבו דאף לפי הס"ד לא אמרינן לצעורה רק לחומרא י"ל דהיינו דוקא במבטל בסתם אבל אומר בפירוש עד אח"כ מודו, אמנם לכאורה אף דכונתו הי' על ביטול הנתינה א"כ עכ"פ צריך אח"כ לביטול מודעא על הביטול שעשה על הנתינה וכאן לא ביטל מודעה אך לענ"ד נראה דכל שלא ביטל רק הנתינה שאח"כ שלא יהי' בתורת גירושין מעשה הנתינה שנותן אח"כ בתורת גירושין מבטל את הדיבור וכן מבואר בהדיא בריב"ש סי' רל"ב, וא"ל דהריב"ש כתב כן לשיטת הרשב"א והרמב"ן דאינו יכול לבטל הגט קודם שנכתב משום דאינו יכול לבטל שליחות הסופר והעדים דכשחזר ועשאן שלוחים אתי דיבור ומבטל דיבור ולכך גם הנתינה מבטל הדיבור אבל הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל קודם שנכתב וצריך ביטל מודעא בפירוש ע"ז א"כ ה"ה הנתינה אינו מבטל הדיבור רק צריך ביטול מודעא בפירוש די"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאתי דיבור צווי העדים ומבטל דיבור וכמו שאכריח לקמן וכ"ש מעשה הנתינה והא דס"ל דיכול לבטל קודם הכתיבה וצריך ביטול מודעא היינו טעמא דהרמב"ם ס"ל דהביטול הוא שמבטל הגט עצתו קודם שנכתב מעכשיו ולאחר שנכתב ולא שמבטל ציווי הסופר והעדים דהא הריב"ש והרמב"ן חולקים על הרמב"ם היינו מטעם דלשטתייהו אי אפשר לומר שמבטל הגט מעכשיו ולאחר שיכתב שהרי אפילו אחר שנכתב אינו יכול לבטל גופו של גט א"כ אי אפשר לומר רק שמבטל שליחות הסופר והעדים וע"ז אתי דיבור ומבטל דיבור והיינו לשיטתם דאינו יכול לבטל גוף הגט אבל להרמב"ם דס"ל דיכול לבטל גוף הגט א"כ י"ל דהביטול הוא שמבטל מעכשיו ולאחר הכתיבה ובזה לא שייך לומר לא אתי דיבור אבל בביטל הנתינה מעשה הנתינה מבטל הדיבור של ביטול וכן מבואר בהדיא בריב"ש שזה כונת הרמב"ם ועוד אומר לרווחא דמלתא דאף אם נימא דכוונת הרמב"ם דהביטול קודם הכתיבה היינו שליחות הסופר ועדים מ"מ הנתינה מבטל הדיבור דביטול שליחות הסופר ועדים מה שאומר אח"כ לכתוב י"ל כוונתו כתובו מדעתיכם כמו שכתבו הרמב"ן והריב"ש א"כ אין הדיבור מבטל מה שבטל קודם לכן, אבל במעשה הנתינה שנותן בפי' לשם גירושין מודה הרמב"ם דמבטל הדיבור כיון דנותן בפירוש לשם גירושין, ועוד אני אומר לרווחא דמילתא דאף אם נניח חילוק זה יש לחלק בענין אחר דמבטל שליחות הסופר והעדים, א"כ בביטול זה הוא מוסר מודעא ומבטל האמירה שאח"כ שאומר לכתוב לשמה אבל בנ"ד מה"ת נימא שביטל האמירה ומסר מודעא כל שאמר אח"כ הא גיטיך והתגרשי בו כיון דבנתינה בלא אמירה מתגרשת אף להרמב"ם בעסוקין באותו ענין א"כ י"ל דלא ביטל המסירת מודעא רק הנתינה שהנתינה לא יהי' בתורת גירושין אבל כשאומר אח"כ שנותן בתורת גירושין מבטל דיבור הראשון כיון שבדיבור הראשון לא מסר מודעא וביטל דיבור האחרון א"כ אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון אבל במבטל שליחות סופר ועדים ע"כ בדיבור זה מבטל ומוסר מודעא על דיבור האחרון כיון דלא סגי בלא אמירה האחרונה שיכתוב גט א"כ תיכף בדיבור הראשון ע"כ מסר מודע' וביטל דיבור האחרון אבל התם במאי נתבטל דיבור האחרון כיון שלא מסר מודעא בביטולו רק על הנתינה ויש להביא ראי' ממה שפירשתי דברי הרמב"ם פרק ד' מה' אישות (עיין זה לעיל בסוגיא דרוצה אני בחידושי על קדושין). תבנא לדינא דמוכח עכ"פ מדברי הרמב"ם שפירשתי דעיקר טעם דבעינן רוצה אני משום, ביטול מודעא הוא הא לא"ה הוי סגי בנתינה לחוד, וצריך להבין דמאי ענין רוצה אני לביטול מודעא דרוצה אני לא משמע שמבטל דיבור הראשון ואנו צריכים שיבטל מודעא שעשה תחלה ועל זה לשון רוצה אני אינו מעלה ומוריד כלל אמנם י"ל דכונת הגמרא דחיישינן שמא מסר מודעא על הכתיבה או על הנתינה וכתיבה ואמר שהוא אנוס ואף אם יתנו לא יתננו ברצון ולזה מהני אם חזר ואמר אח"כ רוצה אני רק שצריך ביטול מודעא הוא משום שמא ביטל אף אם יאמר אח"כ רוצה אני לכך צריך ביטול מודעא, ואעפ"כ מדייק הר"ן שפיר דביטול מודעא מועיל לכל הביטולים משום דהולכין אחר דיבור האחרון דאל"כ מאי מועיל רוצה אני שמא ביטל גם דיבור רוצה אני כיון דאנו חוששין שמא מסר מודעא והגמרא לא נקט אלא דבר המבטל מודעא הראשונה דהיינו רוצה אני מבטל דיבור שלא יתננו ברצון וממילא ידעינן דגם למודעא דמודעא עד סוף העולם מהני דיבור האחרון לבטל דיבור הראשון וא"כ ה"ה בנ"ד אף אם אמר תחלה שלא יתנהו בתורת גירושין כיון שאמר אח"כ הא גיטך בטיל לדיבורא קמא שאמר שלא יתנהו בתורת גירושין: