תשובות הרא"ם חלק ג קי

כו) השיב על מה שהקשיתי מכתובות משום דאכתי הוי קשיא הניחא לר' יוחנן אבל לר"ש בן לקיש דס"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה מאי איכא למימר. ומלבד כי זה בעצמו קושי' מ"ט לא קאמר הניחא, וזולת זה הרואה יראה שם דעיקר הקושיא על רב דקאמר זו דברי ר"מ אמאי לא קאמר ר"מ ור"י, ומלבד כל הנ"ל אני תמה דודאי בקדושי קטנה אף ר"ש ב"ל מודה דאתי דיבור ומבטל מעשה דידה דאין מעשי' מעשה גמור דאל"ה אמאי מועיל מיאון בקטנותה דלמא קדשה לכשתגדיל אלא ודאי דלא הוי מעשה גמור וא"כ מאי בין מיאון לחזרה וידעתי כי לשיטתו יש לדחות ולחלק משום דבמיאון מוקמינן לה אחזקה משא"כ בחזרה אבל כבר כתבתי דאינו כלום, גם יש להביא ראי' מיבמות ר"פ חרש דמוכיח דקטנה יש לה כתובה מהא דממאנת אין לה כתובה ויוצאת בגט יש לה כתובה ודוק: כז) ומה שכ' על מה שכתבתי דמיאון צריכה דוקא לשון שמשמעותו לעקור קדושין הראשונים דצל"ע וכתב מי ימחה בידו: כוונתי שלא מצינו חילוק זה לא לראשונים ולא לאחרונים שיאמרו כן אדרבא משמע לשון הגמ' להיפך דאפי' א"א בפלוני בעלי מהני או נתקדשה לאחר או ליהוי גברא דידכו ואף דאמת המיאון עוקר קדושין הראשונים מ"מ א"ב שתאמר כן

כח) כט) נפלאתי איך תלה בי דבר שא"א בשום פנים לפרש כן כוונתי דא"כ איך תליתי קושיא בדידי' בלא"ה הי' לי להקשות כן אבל כוונתי פשוט דבשלמא דרב סבר דמקדשה עכשיו שייך שפיר לומר דשמואל סובר ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל ולאפוקי מדרב אבל אי אמרינן דרב ג"כ סובר שנתקדשה בקדושין הראשונים רק דס"ל דהכוונה הי' שיחולו לאחר שתגדיל אין לשון זה דקאמר ע"ד קדושין הראשונים מפיק מטעמא דרב ועיקר טעם שמואל חסר מן הספר והכי הוי לי' למימר דשמואל סובר דלא גדלה בהדה שלא הי' כוונתו לכך ואפ"ה בועל על קדושי קטנות

ל) השיב דלכל הפירושים לק"מ דכוונת הרמב"ם דאין צריך לחזור ולקדשה אחר הבעילה ועשה א"ע כלא ידע את יוסף בכסף משנה יע"ש

לב) כתב שכבר החליט שכל שגדלה תחתיו ודאי בעיל וכבר הארכתי בתשובתי דאינו כן: לג) עשה עצמו כלא ידע שהשגתי עליו

סימן לח

תשובה להרב דק"ק פולשטין

נידון הבעל שאמר לפני מעכ"ת ומורה הוראה א' שראה אשתו שזינתה ונשבע ע"ז. הנה כבר מבואר בהגהת רמ"א סי' קע"ח בשם י"א ע"ש, ואף שבש"ע צא מיירי רק במאמין לדברי' או לדברי העד מ"מ אין חילוק וכבר הדברים מבוארים בתשו' רש"ל ובספרו על יבמות ובתשו' ר"י הלוי אחי הט"ז. והנה מלבד כי ראוי להחמיר באיסור דאוריי' משתשב באיסור כל ימי' כדעת רש"ל דבאומר שראה אסורה עליו וכמש"ש בספרו, ואף שהקיל עכ"פ בנותן אמתלא מ"מ כאן שנשבע לא מהני אמתלא. ודעת מהרש"ל דלכתחלה משביעינן לי' שאומר לא מחמת קטט ואוסרין אותה עליו, ק"ו בנ"ד לפי הנשמע רגלים לדבר וא"כ דיו לבא מן הדין דהרי עיקר דעת המקילין משום דאמרינן עכשיו שיש חרגמ"ה דינו כמו האשה שאמרה טמאה אני לך דאמרינן עיני' נתנה באחר ה"ה בדידי עכשיו שיש חרגמ"ה אמרינן עניו נתן באחרת. והנה בדידה אי רגלים לדבר דעת הגה"ה בסימן קט"ו דמהימנא להפקיע עצמה מבעלה ק"ו בדידי' דמהימן, וכבר הארכתי בדבר זה בתשובה, אמנם כבר הארכתי בתשו' דבכ"מ דנאסרה משום דשוי' נפשה חד"א אין כופין על הגט רק כופין אותן להפרישן ולא תתייחד עמו וכן ראוי לענ"ד בנ"ד שיפרוש ממנה ולא תתייחד עמו ואם מחמת זה יתרצו על הגט מה טוב

סימן לט

תשובה וענין השאלה יובן מהתשובה

הנה ידוע מחלוקת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן והתוס' והרא"ש אם יכול הבעל לבטל גוף הגט אחר שנכתב דהרמב"ם ס"ל דיכול לבטל ואינהו ס"ל דאינו יכול לבטל ודבר זה תלוי בחילוף גרסאות במס' גיטין ס"פ השולח גבי פלוגתא דר"נ ור' ששת אם חוזר ומגרש כו' גט גופא מי קא בטל והרא"ש כתב דלשני הגרסאות אינו יכול לבטל ופסק הש"ע דהיא ספק מגורשת וגם הה"מ כתב כיון דלהרמב"ם תצא והולד ממזר שומר נפשו ירחק מהם וגם החולקים כתבו דאין לעשות מעשה לכתחלה, וכן התוס' הביאו שני הגירסאות ולא הכריעו אמנם הסמ"ג וספר התרומה כתבו דאף לגירסא דיכול לבטל גופו של גט, מ"מ אינו בטל אא"כ ביטל בפני הסופר והעדים, וכ"נ לכאורה דעת התוס' דביטול הגט לר"ש היינו ביטול הסופר והעדים מדהקשו בגיטין דף ל"ב ד"ה רב ששת דהא מודו ר' יוחנן ור"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ותירצו דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה וכן לר' נחמן פירשו שם בד"ה התם בסופו דכל זמן שלא נחתם לא חשיב גמר מעשה וצריכין אנו לפרש מהו המעשה שהוא מבטל דיהי' הנתינה הגמר, אם נאמר דביטול גופו של גט היינו כדעת הרמב"ם שלא יועיל לענין גירושין אלא יהא כחרס איזה מעשה תלוי במה שעשה שיהא גט זה לגירושין הלא לא הי' שום מעשה יותר מהכתיבה והחתימה ומש"ה באמת י"ל להרמב"ם דיכול לבטל משום דאינו מבטל שום מעשה רק שהגט לא יועיל לגירושין והתוס' ס"ל דביטל היינו מעשה הסופר והעדים רק דלרב ששת אף זאת יכול לבטל משום דלא הוי גמר מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה, ומבואר מדבריהם דאף דהשליחות אם בטלו שלא בפניו מבוטל כרבי מ"מ ביטול הגט דהיינו הסופר והעדים אף בדיעבד אינו מבוטל כי אם בפניהם

אמנם דברי התרומה שהביא המרדכי פ' השולח אינם מובנים לכאורה במה שהוכיח דאינו יכול לבטל העדים והסופר שלא בפניהם מהא דס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דהא התם לא מיירי כלל שביטל גם האחרים וכבר התעורר על זה מור"ם מטיקטין והנלע"ד לפרש דהתרומה ס"ל דפלוגתייהו דרבי ורשב"ג הוא בביטל כולם וכמו שהבין המ"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין ואפשר שהכריחו לזה משום דאל"ה אין טעם לדברי רשב"ג דיהא בטל כולם כיון שהוא לא בטל רק שנים לכך ס"ל דפלוגתייהו בביטל כולם רק שהמקצת אינם כאן וס"ל פי' ליבדורא איבדר כפי' הרשב"א דרבי ס"ל דלא בטלה כולה דהיינו משום דאינם כגוף א' הוי שלא בפניהם ואינו יכול לבטל הסופר והעדים שלא בפניהם ורשב"ג סבר דהוי כגוף א' ולכך בטלו כולם כיון דהם גוף א' הוי בפניהם ועיין בלח"מ ולא תקשה מהא דמסיק הגמרא שם דברייתא דאמר לשנים מיירי בעידי הלכה ואפ"ה ס"ל לרבי דיכול לבטל ומסתברא דיכול היינו לכתחלה כמו יכול דאמר לעשרה ואמאי הא