תשובות הרא"ם חלק ג קח

ובשדה זו דאזל בשיטת ר"מ דס"ל אף באשה דמקודשת וכתב רש"י דיש באשה כשדה זו והקשה השיטה מקובצת בשם הריטב"א דלמא רב כרבנן ורבנן מודו בשדה סתם, ותירץ לכך דקדק רש"י דיש באשה כשדה זו אבל יש שהוא גם כן כשדה סתם ואפילו הני פליגי רבנן, וא"כ לפי זה י"ל אף דלרבנן אף בשדה סתם לא קנה משום דגם בשדה סתם לא סמכא דעתי' דשמא לא יקנה ועוד דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו ולא שייך ליקום בהימנותא כל שלא האמינו בפירוש ואף דגם בהאמינו בפירוש כתב רש"י דלא קנה תחלה רק שקנאה מבעלים הראשונים הקנה לו היינו משום דאעפ"כ לא סמכא דעתי' דלוקח דשמא לא יתרצה למכרו רק דסמכא דעתי' על הימנותי' שיטריח לקנותו לכך אם קנאו קנאו לצרכו אבל דליקנה דבר שלא ב"ל א"א דלא סמכא דלוקח כיון שאפשר שלא יתרצה למכרו ודוק היטב, אבל היכא דסמכא דעתא דלוקח לגמרי שאין יכול לחזור בו כלל קודם שבא לעולם וגם בודאי יבא י"ל דאף רבנן מודו כקושיית השיטה מקובצת דאלם מקנה וכמו לשיטת מהרש"א בדעת התוס'

ולפי זה בקטנה שנתקדשה קידושי דרבנן כל שלא ידעינן דלא סמכא דעתא משום מיאון וכ"ש בנתקדשה קידושי ספק פשיטא דסמכא דעתי' לגמרי ואיכא למימר דאף רבנן מודו בזו דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולפי ת"ש יש ליישב קושיית המש"ל שהקשה על לשון רש"י ביבמות שפירש שקידשה דוקא ביומא דמשלים י"ב או י"ג ומשום דכבר כתבתי דהיכא דסמכא דעתי' לא הוי דשלב"ל אמנם כאן הרי היא יכולה לחזור. אבל כבר כתב הפני יהושע בב"מ דף הנ"ל בסוגיא הנ"ל דבחד יומא לא חיישינן לחזרה וא"כ סמכא דעתי' ולא הוי דבר שלא ב"ל, ודוק היטב

שוב מצאתי מבואר בהדיא בנ"י פרק איזהו נשך דדבר שלא ב"ל הטעם משום דלא סמכא דעתי', גם מצאתי בתשובת מה"ר יחיאל באסון להרב הנ"ל ולמוהר"א מונסין שכתבו כן בסימן י"ח וסימן י"ט בפשיטות ובמה שכתבתי מיושב מה שהקשה הפ"י בכתובות דף צ"ב על שיטת ר"ת דנראה דסובר כשיטת ר"מ בקדושין דבאשה לא שייך סמכא דעתא וניחא דליקום בהימנותי'

ומה שהקשה על רש"י כבר עמדו עליו התוס' והשטה מקובצת יעויין מה שתירצו ואף דבגדול במכירת שדה לא חיישינן לחזרה אף לכמה ימים מ"מ בקטנה לא סמכה דעתה כמבואר ביבמות אבל מ"מ ביום א' לא שייך חזרה

ומ"ש הרב נ"י על מ"ש לחלק בין קטן לקטנה משום דאין עדות לקטן השיב דכונת הרמב"ם הוא דוקא בדבר שהוא חוב לקטן כו', והנה גם זה אינו נכון דא"כ מאי ענין זה לעדות דהול"ל דאין מעשה קטן לחוב לעצמו כלום וגם מדברי הה"מ שכתב דלדינא אין נ"מ בין טעם הרמב"ם לטעם הראב"ד מוכח דלא פירש כן ואינהו הוי בקיאין טפי מינן בדעת הרמב"ם

טו) ומ"ש שאינו מתקבל אצלו לחלק בין דידי' לדידה וגרע משתיקה דלאחר מתן מעות הוא תימה דמאי ענין זה לשתיקה דאחר מתן מעות ולטעמך דהרי הרשב"א באמת ס"ל דהוי כלאחר ל' יום וכן לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אף דבודאי בשעת מעשה אינה מקודשת א"ו כיון דס"ל דאין זה דבר שלב"ל ממילא הוי כלאחר ל' יום דהני זוזי לא להלואה דמי ולא לפקדון דמי כיון דמשתעבדא בהן, ואיהי לא איכפת לה אם תהי' אשתו לעולם אבל בדידי' מה בכך הרי בעינן דעתו שיקנה אותה והוא אינו מכוין לכך אבל איהי לא בעינן רק שתהא כהפקר כמש"ל בשם הר"ן ובודאי איהי מפקרא נפשה

ומה שכתב וכמו כן אני אומר שגם מעשה הקטן שהוא עושה כשהוא בן דעת כו' הוא סברא דנפשי' דלא חלקו בזה בשום מקום. כבר כתבתי ראי' מסבלונות דהוא. לאחר שהגדיל ואמרינן שאינו יודע בבירור. עוד כתב הרב על מה שכתבתי דהא בעינן שיאמר בפירוש לאחר שאתגייר, וע"ז כתב כיון שהוא מופלא סמוך לאיש ורואה שמתנין תנאים ומברכין ברכת אירוסין ונשואין. והנה גם זה הוא בגזירה חדשה לאחר סתימת התלמוד ולאו כל כמינה וגם הוא פלא דהא אף לאחר שתמות אחותך או בעלך ג"כ הדין כן וכלום חלקנו בין חכם לע"ה ובין אם בירך ברכות אם: לאו וגם הר"ן כתב כן על מקדיש מעשה ידי'. גם מ"ש הרי באמת החלטתי יש כאן הודאה במקצת שהרי בתשובה הראשונה עשה ס"ס מזה

ומה שכתב שהבעילה ראי'. לענ"ד אחרי שמוכרח להודות דסתם לא משמע מעכשיו ואם כן ממילא אפילו בעיל אחר כך לאו כלום הוא דכיון דמתחלה הי' משמעות לשונו בפשיטות בודאי מעכשיו ואין לפרשו בשם פנים בענין אחר א"כ אף אם בעיל לכשתגדיל ויש ראי' שכוונתו הי' שיחולו לכשיגדיל אפ"ה אין הקדושין חלין לכשיגדיל דהרי בשעת מעשה הי' דברים שבלב שהרי משמעות דיבורו הי' להיפך ואינן דברים ולא הי' שם קדושין כלל ומה בכך שאח"כ ע"י הבעילה הי' אומדנא דמוכח כיון דבשעת מעשה לא הי' אומדנא כלל וכבר הקידושין אינם כלום וזה פשוט לענ"ד גם בהמקדש על מנת שאני כהן ונמצא לוי והיא אמרה בלבי הי' להתקדש אף שבעיל אח"כ בלא עדים אין כאן קדושין

טז) חילק מדעתא דנפשי' דזה לא מקרי אתרע חזקה וכתב שלא קדמו אדם בזה. ואמת שלא קדמו אדם בזה וגם אינו נכון לענ"ד והדבר פשוט להיפך, והגם שלא הביא ראי' על דבריו אבל יש להביא ראי' לענ"ד להיפך דאכתי אתרע החזקה דלאחר שתגדיל אתרע למפרע החזקה שקיבלו קדושין לפ"ד, ולענ"ד יש להביא ראי' להיפך ומהא דאמרי' ביבמות דף ל"א דזרק קדושין לערוה ספק קרוב לו ספק קרוב לה צרתה חולצת ושם הטעם משום דאתרע חזקת. היתר לשוק בזריקת הקדושין לערוה אע"ג דבשעת זריקת הקידושין לא הי' חילוק בין קודם זריקה לאחר זריקה דגם אחר זריקה היתה עדיין אסורה לשוק ובשעת מיתת בעל הערוה והצרה לא נעשה שום מעשה אפילו הכי אמרינן דזריקת הקידושין שהי' תחלה. מרע השתא לחזקה קמייתא, ואף דיש לחלק בחילוקים דקים, על המחלק להביא ראי'

יז) כתב שנית ליישב דברי הריב"ש דמיירי שהאם אמרה להמקדש תן לבתי ותתקדש לך דמקודשת מדין תן מנה לפלוני, ואלו דברים תמוהים הם, דלא הועיל בזה כלום דהרי בתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערוב וצריך שיאמר הרי בתך מקודשת בהנאה זו שנתתי על פיך, ואף בעסוקין באותו ענין ודאי צריך לומר שעל מנת כן נתן ואם כן ממילא לא נשתעבדה הקטנה כלל במעות הללו והדרא קושיא לדוכתה דאף דכיוון לכשיגדיל לא מהני. ודברים אלו ברורים מאד, ומלבד זה המעיין בתשובה יראה שלא נזכר מזה רמז כלל,