תשובות הרא"ם חלק ג קג

האי שסיימו בקושייתם דאין מעשה קטן כלום ואהיי קאי הנה אם רוצה אני אומר שוה פירוש דבריהם שאין מעשה הקטן בעשיית שליח כלום. ואמנם אומר יותר מרווח דהרי הא דקטן אינו עושה שליח משום דילפינן מתרומה כמבואר בב"מ דף ע"א דכי כתיב שליחות בגדול כתיב שיהא ראוי לתרום וגבי הקדש ונדרים ותרומה איש כתיב עכ"ל רש"י בב"מ. הן אמת דמדברי רש"י בקידושין דף מ"ב כתב רש"י דגבי שליחות איש כתיב ושילח האיש וגם צ"ע לפי טעם שכתב רש"י בב"מ א"כ קטן שהגיע לעונת נדרים יכול לעשות שליח ואין כאן מקום להאריך וא"כ הן הנה דברי תוס' שאין מעשה קטן כלום ותרומתו אינו תרומה לכך לא מצי משוי שליח ומ"ש מפסקי התוס' ג"כ פירושו כך אינו יכול לקדש פירושו שיכול תיכף ולא לעשות שליח בקטנות שיחול כשיגדיל או פרושו דלא מצי משוי כלל שליח לזה משום מילתא דלא מצי עביד השתא דזה מקרי לא מצי עביד השתא או פירושו שיחול תיכף משיגדיל כחו שכתבתי במכתב הראשון ומלבד וה אין כל כך ראי' מוחלטת מפסקי התוס' על כונת התוס'

יא) כתב הרב המשיג לחלק בין קטנה לקטן דבקטנה איכא עכ"פ קידושי דרבנן והביא ראי' מהרמב"ם ואני אומר הלא דברי הכ"מ נדחה מרוב המפרשים ועיין במש"ל שם ואפי' לפי פירוש הכ"מ עכ"פ טעם הדבר תמוה מאוד ואין ללמוד ממנו דבר אחר, ופשיטא שדברי המשיגים תמוהים דאיך ע"י שמקודשת מדרבין לא יהי' נחשב דבר שלב"ל לקידושי תורה אחר שמן התורה הוא דבר שלב"ל שהרי מן התורה אין בה תפיסת קידושין עתה ואמנם שלא להניח דברי רבינו הגדול הרמב"ם בלי טעם אמינא קצת טעם והוא עפ"י מ"ש כבר בתחלת דברים הללו טעם למה אנו אומרים שקטן יכול לקדש שיחולו לכשיגדיל אף שהוא מילתא דלא מצי עביד השתא משום דגוף הדבר זה שקטן אינו יכול לקדש אין לו טעם כיון שהוא זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה לו וא"כ הרי האשה מקנה עצמה לו וכתבתי שהוא גזירת הכתו' כי יקח איש אשה וכיון שהוא חדוש אין לך בו אלא חידושו למעוטי אם קידשה שיחולו הקדושין קודם שיגדיל אבל במתנה שיחולו כשיהי' איש שפיר אפשר לקידושין לחול כשיהי' איש א"כ אני אומר ביבמה אף לרב דסובר בר דאין קידושין תופסין ביבמה מ"מ כיון דאנן קי"ל כרבנן דקידושין תופסין בחייבי לאוין רק ביבמה חידשה התורה אין לך בו אלא חדושו במקדשה מעכשיו בעודה זקוקה ליבם אבל במקדשה ומתנה שיחולו לאחר שיחלוץ לה יבמה חלים הקידושין וא"כ אפי' לרב אכתי משנתינו לאחר שיחלוץ יבמתך ר"ע הוא דסובר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין ור"י דאמר לאו משנתינו היא זו היינו משום דאיהו סובר דר"ע סובר אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ לאו ר"ע הוא אבל שמואל ור"ש בן לקיש התם דמוקי מתני' כר"ע וע"כ כרב הונא ברי' דרב יהושע ס"ל דמוקי להך דאמר יפר באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומעתה לרב הונא ברי' דרב יהושע איכא למימר אפי' לרב משנתינו דוקא ר"ע אבל לרבנן אף דלא תפסי קידושין בעודה יבמה אבל באומר לאחר שיחלוץ לך שפיר חלים ומקודשת וא"כ איכא ס"ס המחזק הקידושין ספק שמא קידושין תופסין ביבמה גם עתה תיכף ואת"ל כרב דלא תפסי קידושין עכשיו שמא גם לרב משנתינו לאחר שיחלוץ לך יבמיך ר"ע הוא אבל לרבנן אין לך בו אלא חידושו באומר שיחול תיכף וזה שכתב הרמב"ם מקודשת הואיל ואילו קידשה עתה הי' תופסין מספק ולכן איכא ס"ס

יב) עוד כתב הרב לחלק בין קטן לקטנה דהכא סמכא דעתא ואני אומר דלא זה הדרך ולא זו העיד ושם לא איכא דבר שלב"ל שבשעה שחזר וקנאה מהנגזל באותה שעה זוכה בה הלוקח שעל דעת כן קנה הגזלן מהנגזל להיות שלוחו להלוקח לקנותה ועתה היא נקנית להלוקח וכבר הוא דבר שב"ל ומה שאמרו שם בסוגיא חילוק בין סמכא דעתא או לא הוא משום דקשה דגם במה שאירש מאבא או במה שתעלה מצודתי מכור לך ג"כ נימא בשעה שצד זוכה בה לצורך הקונה וכן בשעה שיורש זוכה בשדה לצורך הלוקח לכן משני התם סמכא דעתא ומתחלה ע"ז סמך שיקיים אמונתו ולכך שייך לומר דניחא דליקום בהימנותא ומסתמא ע"ד כן קונה אותו אבל במה שאירש מאבא וכן מה שתעלה מצודתי מתחלה לא סמכה דעתא ולא שייך כל כך שהאמין בו שהרי חזינן שקנה על הספק ולכך גם אח"כ בשעה שצד וכן בשעה שיורש אינו מתכוין לקנות לצורך הקונה, ובאמת דברי רש"י שמשמעותו שהקשה גם ממה שיורש מאבא תמוהים הם בעיני שהרי ירושה ממילא אתי ואולי מה שאמרו ירושה ממילא הוא למסקנא דמחלק בין סמכא אדעתא אבל לשון רש"י שם לא משמע כן ואין כאן מקום להאריך בזה אבל שיועיל סמיכת דעת לקנות דבר שלב"ל ליתא:

יג) כתב הרב לחלק בין קטן לקטנה דבקטנה לא שייך עדים וכל דברים הללו נאמרו בדברי בני הרב נ"י וז"ל שם נלענ"ד דבר ברור דוקא בדבר שהוא חוב לקטן אין מעידין עליו אבל בדבר שא נו חוב שפיר מעידין עליו ולא קשיא מקידושי יתומה דאין כאן שום חוב עלי' כ"ז שהיא בקטנותה שהרי יכולה למאן וכשתגדיל נעשו קידושי תורה שכיון שנתרצית הוי למפרע קידושין אבל שליח לקבל גיטה הוא חוב לה ואף שהיא מתרצית אין בה דעת ולכן אין מעידין על מעשיה וקטן שקידש ופירש שיגדלו ג"כ אין כאן שום חוב אף שנאסר בקרובותי' מ"מ הרי כ"ז שהוא קטן יכול לחזור ולבטל הקדושין

ומה שהקשה אמאי לא בעי בגיטין בלא הגיע לעונת הפעוטות לדידי לק"מ דאם קטן מקרי בר הוי' אף פחות מעונת כן הוא ואף דאין בו דעת מ"מ מקרי בר הוי' כמו שוטה וחרשת

יד) א"צ תשובה יהי לו אשר לו

טו) מה שכתב לחלק בין דידי' לדידה אינו מתקבל אצלי כלל וכיון שאין מעשה קטנה כלום מה בכך ששתקה כשהיא גדולה ואצלי גרע משתיקה דלאחר מתן מעות וא"כ ע"כ גם בקטנה צריכין אנו לותר שמתחילה נעשה הדבר כן ומועיל מעשי' בקטנותה שיחול בגדלותה וכמו כן אני אומר שגם מעשה קטן שעושה כשכבר הוא בן דעת שלימה שיחול לאחר גדלות ומה שהקשה איך יחול סתם קדושין שקידש בקטנותו נימא שיחול בגדלותו והוי לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ בעינן שיאמר בפירוש לאחר שאתגייר, הנה שתי תשובות בדבר חדא כיון שהוא מופלא כבר סמוך לאיש ויודע שהוא מכניס אותה לאשה לחלוטין ומתנה כמה תנאים כנהוג בשעת נשואין שעושין ענינים חדשים על תנאים אחרונים וכתובה ושטר חליצה מסתמא כוונתו שתהי' אשתו לחלוטין גם אחר גדלותו ואדעתא דהכי מקדש שיחולו בגדלות כי לולי כן לא הי' מניח לברך ברכות לבטלה ואין זה דומה לקידש ולא פירש בפירוש שיחולו לאח שיתגייר אפי' נימא שיודע שאין קידושיו כלום אפ"ה לא אמדינן שדעתו שיחולו לאחר שיתגייר אלא אמרינן שנותן לשם מתנה או שאר אמתלא אבל זה מופלא הסמוך לאיש לא הי' מניח לברך כמה ברכות לבטלה הא חדא, ועוד באמת החלטתי דאם לא בעיל היא בחזקת פנוי' ואמרינן שלא הי' דעתו לכך