תשובות הרא"ם חלק ג קב

ביום המחרת א"כ מאי האי שכתבו שיש שנדחקו ליישב דאתיא כר"מ כו' אני תמה על השגה זו מתרי טעמי חדא שאין זה השגה כלל דהרי הקושיא שהקשו הם על פירש"י הוא סתירה על פירושו אבל אם לא הי' על פירושו סתירה אף שהי' קשה עליו קיצור אין השגת קיצור כהשגת סתירה ולכן כתבו שיש ש דחקו ליישב דבריו מהשגת הסתירה ואף שקשה קיצור אין בזה קפידא כ"כ, ועוד קאמינא כי לא ידעתי בזה השגה ואטו מפורש בדברי רש"י בשום מקום דקטן יכול לקדש שיחול לאחר שיגדיל בכל הש"ס רק במקום הזה פירש רש"י כן ואם היינו מפרשים דרש"י קאי כאן אליבא דר"מ שוב אין לנו מקום אחר מפורש ברש"י דין זה כלל מה דינו לחכמים דפליגי על ר"מ אלא בדברי רמב"ן ורשב"א בחידושיהם בדף ק"ט מפורש שקדושין חלין לאחר הגדלות ולדידהו חילקתי בין מגביל ומן או לא כדי להבין איך השיגו כאן על רש"י, ואותן שנדחקו לפרש דרש"י קאי אליבא דר"מ ס"ל דרשי סובר דמחוסר זמן הוי מחוסר מעשה ולא מהני לרבנן בשום אופן ולר"מ אפי' מחוסר מעשה אינו חזיק, ואף שאני פירשתי דברי רש"י ביבמות דף ק"ט ד"ה איהו עדיף מנאי כו' ג"כ על דרך זה מ"מ אינו מפורש בדברי רש"י כן ולכן הני שנדחקו בדברי רש"י דאתיא כר"מ עלה בדעתם דלרש"י מחוסר זמן כמחוסר מעשה ג"כ מקרי לענין קדושי קטן דבר שלב"ל. גם בלא"ה איך נשים לב לדברי אלו שנדחקו אשר בלא"ה נדחו דבריהם כמבואר בחדושי הרמב"ן והרשב"א

ז) כתב עוד הרב הנ"ל דברי הרמב"ן דאם קושייתו על רש"י איך כתב בשלמא על הקטנות לק"מ וכו'. אומר אני מלבד התשובה שהשבתי לעיל באות הקדום הוי ג"כ תשובה להשגה זו אבל אני אומר איני יודע מה המשיג שח בהשגה זו ואטו בלא הגביל זמן לא הוכרח לפרש שגדלו בב"א אתמהה שאם לא גדלו בבת אחת א"כ זו שגדלה תחלה תיכף חל עלי' איסור אשת איש ואיסור אשת אח אבל איסור אחות אשה אינו חל עד שתגדיל אחותה ועל זו שגדלה אח"כ הוא להיפך שתיכף שגדלה אחותה חל עליה איסור אחות אשה ועדיין לא חל עליה איסור א"א ואשת את עד שגדלה היא ואיך יש כאן י"ו חטאות ובאמת גם רש"י כוונתו שנתקדשו ע"י אביהם ואפ"ה בעינן שגדלו בב"א מטעם הנ"ל

ח) כתב הרב וגם כיוונו להשגה זו וכו' ושורש דבריהם לקרב סברא המרוחקת מהרמב"ן ומהרשב"א ולומר שרש"י אזיל כאן בשיטת ר"ת ומה שהקשה הרמב"ן והרשב"א דהא אפקי' מר"מ ואוקמה כר"ש אין זה קושיא דסוגיא דכאן מרייהו דהך סוגיא הוא ר' חייא ורב והני ס"ל כר"מ וכו'. ואני אומר כמה רב גוברייהו לדחות דברי שני אריות הרמב"ן והרשב"א בגילי דחטתא ובמחילה מכבודם כי אין זה השגה כלל ואטו מי פליגי ר' חייא ורב וכל אינך תנאי ואמוראי באיסור כולל ומוסיף הלא ר' שמעון ממש יחיד הוא בדבר זה דלית לי' איסור כולל ומוסיף ובפרט איסור כולל דהוא שם אחד כמו שפירש"י דף ל"ד ע"א בד"ה ומאן תנא כו' מיגו דאסרה לה הנך קדושין בשאר אחוותא ולא כתב סתם בשאר קרובותי' דהרי איכא אמה ובתה משום דזה לאו שם אחד ועיין בתוס' דף ל"ב בד"ה איסור כולל ועכ"פ רוב תנאי ואמוראי כלהו סברי איסור כולל ומוסיף וכמה סתם משניות שסתם רבי באיסור כולל ומוסיף ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמי משנתינו כן משום דרבה לאוקמי אליבא דכ"ע דכיון דקפיד שלא לאוקמא דלא כר"ש שהוא ממש דיעה נדחית מרוב תנאים ואמוראים וא"כ איך נוקמא לה בדבר שלא ב"ל כר"מ ואף דרב ורב חייא ס"ל כוותי' מ"מ עכ"פ רבו החולקים וגם אוקימתא זו לאו אברייתא דר' חייא הדרא אלא אמשנתינו קאי אוקימתא זו ואיך נוקי לה כר"מ ותהי' סתם משנה זו סתרי סתם במס' קדושין דף כ"ב ואף שרבינו הקדוש גופא סבר כר' מאיר מ"מ לא יסתום תרי סתמי דסתרי אהדדי וא"כ מי דחקו לרב עמרם אמר רב לאוקמא כר"מ בדבר שלב"ל ומאי חסר לי' באוקימתא קמייתא כר"מ באיסור כולל ומוסיף דודאי גם בזה סובר רב כוותי' ועוד מאי חסר ליה באוקימתא בשופעת מתוך ג' לאחר ג' ומתוך י"ב לאחר י"ב ויהי' ככ"ע וכגירסת ר"ח באמת אלא ודאי דלרש"י גם ההוא אוקימתא ככ"ע אתיא ודע שמ"ש התוס' בד"ה באיסור ב"א ואתיא שפיר כר' יהושע אינו מועיל לדחות את דברינו דהא גם לאוקימתא קמייתא מוקים לה כר' יהושע כדמסיק הא איתמר עלה בערב פסח ועוד מדברי רש"י משמע דבשביל כך מוקים כר"ש דהרי רש"י כתב בד"ה איבע"א כתב רש"י אלא אפי' לר"ש וגם לא הזכיר כלל בדברי רש"י מדברי ר יהושע וגם גוף דבר זה שכתבו התוס' דר"ש אית לי' בפרק אלו דברים דלר' יהושע טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב הנה בפרק אלו דברים לא נזכר דבר זה רק התוס' בפ' אלו דברים ד"ה לר"מ דשני לי' דף ע"ב כתבו דר"ש אית לי' כן בפרק ר' אליעזר דמילה ע"ש בתוס' ובכל נוסחא דילן שם בפרק ר' אליעזר דמילה הגירסא אמר ר' שמעון בן אלעזר וא"כ אין זה סתם ר"ש שהוא ר"ש בן יוחאי ואין כאן מקום להאריך בזה

ט) י) כתב הרב המשיג דא"צ לאוקימתא בשליחות וכוונת התוס' הוא דס"ד דאלים ע"י שליח שהיא גדול למקני לאיתתא וע"ז איני משיב שאין צריך תשובה שיהי' השליח עדיף מהמשלח זו לא שמענו ואם נרצה לפרש כוונה זו על דעת הר"י ברזילא מטעם זכי' על זה לא תירצו התוס' כלום ומלבד שאין דברי התוס' סובלים זה כלל, ואמנם השגה ט' א שלדעתי די בדברי הראשונים הואיל וחזינן שנראה ק להרב דוחק מרווחנא לי' טפי להוכיח עוד שהתוס' סוברים כרש"י ועיקר קושייתם על השליחות ואדקדק עוד בדברי התוס' דלכאורה יפלא כיון דבכל ספרים הקדמונים הגירסא כן א"כ אמאי תלו התוס' הקושיא על הקונטרס שהרי הקונטרס לא חידש גירסא זו מעצמו רק בכל ספרים קדמונים כן הוא וגם היה להם לסיים לכן נראה כגירסא דגריס בספר בעגג"ח, ליישב כל זה נלע"ד ומתחלה אבאר מה שנשארו התוס' באוקימת' דשליחות, ורציתי לומר הואיל ולא נזכר אלא, מהדרנא בי כיון שלא נזכר שה אמורא אין הכרח לומר אלא, ולא עוד אלא שהתוס' לעצמם ודאי סבירא להו דלאוקימתא דרב עמרם אין צריך עוד לאוקמא בשליחות והדבר מפורש בדבריהם בב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה כגון שנשא ונתן ביד ואומר אני משם הוא ראיה לכל מ"ש בכוונת התוס' וכו' בד"ה אדעתא דידי' שסיים רש"י כדמחמרינן בסיפא וכן כתבו התוס' שם דמתוך פי' הקונטרס משמע דלעולם סיפא לחומרא, והוא גופא קשה מי הכריחו שם לרש"י לזה ואדרבא לשון אלא משמע דלא מוקי סיפא לחומרא אלא ודאי דסובר דלשון בשלמא ודאי משמע לחלוטין וא"כ גם כאן דאמר בשלמא נשאר במסקנא ולכך כתבו התוס' כן גירסת הקונטרס וקשה על רש"י אבל על גוף הגירסא לא קשה ולא מידי וא"כ שפיר יש לקיים גירסת הקדמונים אלא שהתוס' מביאים שבספר בשר על גבי גחלים גריס בשופעות מתוך ג' וכו' והתוס' לא הכריעו בין הגירסות כלום לפי שאם לא מוקמינן ע"י שליח שפיר יכול הקטן לקדש שיחולו כשיגדיל והוא הדבר שדברתי

ומ"ש הרב דאם כוונת התוס' משום שליחות מאי