תשובות הרא"ם חלק ג קא

דאפי' תנאי שמתנה על דבר שלב"ל לא מהני וה"ה על דבר שאינו ברשותו וממילא אינו יכול להתנות על בתו רק עד שתבגר ולפ"ז שפיר הוי כדבר שלא בא לעולם דאולי לא יביא שערות וכאן לא שייך סברא דידי דודאי יביא סימנין באיזה זמן או שהרי יגיע לכלל רוב שנים דכאן צריך שיחולו קודם שתבגור ואולי הוא תבגר קודם שיביא הקטן סימני גדלות ודומה ממש לדברי רשב"א בדף ל"ד שהגביל זמן אימת יחולו הקידושין ומאי שנזכר שם במרדכי שכבר גדלה היינו שהיתה נערה ולא בגרה עדיין ולכן אלו הי' אבי' חי עדיין היתה ברשותו ולכן אי הי' כתוב בשטר שלא תהא רשאי לקדש עצמה לא הי' מזיק מצד הדבר שאינה ברשותה אבל מצד הקטן הוא דבר שלא בא לעולם

ב) כתב הרב הנ"ל להקשות על דברי מדברי התוס' בנדרים דף ל"ד ע"ב בד"ה ואמר ככר זה הקדש וכו' יע"ש ואני אומר שאין כאן השגה ואדרבא סייעתא לדברי ואומר אני אם הי' הדין שלא תחול קדושה על קרבן פסח עד שיגיע זמן הקרבתו והיינו בערב פסח אחר חצות או באמת אם הי' אומר בי"ד באדר זה יהא מקודש לפסח לאחר שלשים יום הוי מחשב דבר שלב"ל דאז לא הוי מחוסר זמן לחוד רק מחוסר מעשה שהרי נשאר מאדר ט"ז יום וכבר עברו י"ג יום נשאר עוד ט"ז יום וי"ד בניסן שהוא ערב פסח שלמו הל' יום והיינו אם הניחו הב"ד את אדר חסר וקידשו את ניסן ביום שלשים אבל אם לא באו עדים ביום שלשים ולא קדשו הב"ד את ניסן ביום שלשים ממילא נשאר אדר מעובר ושלמו השלשים יום בי"ג בניסן ואז לא הי' אפשר שתחול עליו הקדושה לפי ההוה אמינא שאין קדושה חלה עליו קודם שהגיע זמן הקרבתו וא"כ הרי קדושתו מחוסר מעשה קידוש החודש ביום שלשים והוי דבר שלב"ל לכך הוצרכו התוס' לחדש דשם לא הוי דבר שלב"ל דיכול להקדישה מעתה קודם זמן הקרבתו והרי ביארתי שנסתלק' ההשגה ועכשיו אני אומר אדרבא משם ראי' לדברי דהרי לכאורה דברי התוס' תמוהין דלמה הוצרכו לאחוז מספר ימים בלשונם ולא כתבו סתם דלא דמי לאומר באמצע השנה טלה זה יהי' קדוש לפסח בערב פסח אלא ודאי שאם לא קבע מספר הימים אפי' הי' הדין שאינו יכול להקדישו קודם זמנו ואין קדושה חלה עליו עד ערב פסח אפ"ה לא הי' מחשב קודם לזה דבר שלא ב"ל שהרי אינו מחוסר מעשה שבודאי יגיע ערב פסח ואינו אלא מחוסר זמן וזמן ודאי אתי לכן הוצרכו לומר שאינו דומה לאומר הרי זה לפסח לאחר שלשים יום וזה דומה ממש להחילוק שחלקתי בדברי הרשב"א שהרשב"א בדף ל"ד לא השיג על רש"י אלא בקובע זמן לגדלותו

ג) ד) מה שכתב הרב הנ"ל מה בין איילונית לפירות דקל או לגוססת כו' ואומר אני באמת אין הכרח עלי להשיב על שתי השגות הללו כלל והוא מה שכתבתי דאיילונית לא שכיחא כתבתי כן לרווחא דמילתא כי להרמב"ן והרשב"א קאמינא והלא מבואר בדבריהם בחידושים ליבמות וריש יבמות דלרבא איילונית לאו קדושי טעות הם וכתבו בפירוש דקיימ"ל כרבא וכן דעת הרמב"ם פ"ד מהלכות אישות והלח"מ שתמה שם על הרמב"ם אפי' בלא הכיר בה סובר דהוי קדושין א"כ איך שנינו בריש יבמות שצרותיהן מותרות ולא ידעתי מאי קשיא לי' דלרבא צרת איילונית מותרת אפי' הכיר בה ורבא ס"ל דאיילונית לא הוי קדושי טעות אפי' לא הכיר בה וקי"ל כרבא, ואמנם גוף השגות הללו מה שהשיב מפירות דקל אני אומר שכשם שכתבו התוס' בכתובות לר"מ לחלק בין אינו בעולם כלל ובין ישנו להגוף בעולם אלא דמחוסר מעשה דבאינו בעולם כלל אף לר"מ לא מהני כי אם במה דעביד דאתי אבל מה שהגוף בעולם אלא דמחוסר מעשה לא בעינן עביד דאתא ה"נ איכא למימר לחכמים דבפירות דקל שאינן בעולם כלל לא מהני רובא ובקטנה שהגוף בעולם אלא שמחוסר סימנין ורובא דמביאים סימנין ואיילונית מיעוטא הוא, ומגוססת הרי התוס' לא כתבו כן רק לחד תירוצא והרי שם בכתובות דחה התוס' תירץ זה רק בב"ב קיימוהו בזקינה ומחצי' שפחה בלא"ה לק"מ דלרבנן לא חשיב האי עביד דאתא דלכשתשתחרר גופא אחרינא הוא דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת כדאמרינן בקדושין דף ס"ב ע"ב

ואמנם מה שדחה הרב דברי המשל"מ שהביא ראי' לדבריו דבמחוסר זמן לא הוי דבר שלב"ל מסוגי' דבכורות יפה דחה הרב וגם אני תמה על המש"ל דבשלמא אם הי' הבן קודם הפדיון קנוי לכהן וכשפדהו קונה האב הי' שייך לתלות בדבר שלב"ל אבל האב אינו קונה שום דבר מהכהן אבל הוא נותן המעות להכהן והדבר הזה יכול לעשות עכשיו דאטו אין בידו להקנות מעותיו להכהן עכשיו נמצא שקנין המעות הוא דבר שאינו מחוסר אפי' ומן רק הפדיון מחוסר זמן והפדיון אינו דבר קנין רק מצוה דרמיא עלי' דאב, אבל הראי' שהביא משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה כו' הוא ראי' דהרי בכתובות דף נ"ט ובנדרים דף פ"ו כשחלקו בין זה לאשה אמרו רק החילוק שבאשה שמא לא תתגרש לעולם אבל בקטן ודאי יגדל ואף שגוף הדין של קטן אינו יכול ללמוד משם דשם בהגיע הזמן בידו לפדותו ולהקדישו אבל הכא אין בידה לקדשה שאולי לא תתרצה אז אבל הלימוד שלומד המש"ל משם הוא שמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכיון שזכינו לדבר וה שוב יש מקום לדינו של רש"י בקדושי קטן: ה) ועל מ"ש הרב שמשמע מלשון הרשב"א והריב"ש שמתוך קושיא זו נאדו מגירסת רש"י וכו' אני תמה מהיכן ראו בדבריהם כן וכי נזכר בדבריהם שלכן נראה כגירסת ר"ח אבל באמת לא בשביל קושי' זו נאדו אלא כיון שראו גירסת ר"ח שהי' לו גירסא זו והיא נכונה ומרווחת הסכימו לגירסתו, ומ"ש על הרמב"ן הרי הרמב"ן בלא"ה הקשה על רש"י מטעם א"א לצמצם ואף שהרשב"א דחה קושייתו מ"מ הוצרך להכניס עצמו בפלוגתא דרב ושמואל דהשתא בוגרת וכ"ז לתרץ דברי רש"י אבל כיון שהי' לפניו גירסת ר"ח שהוא מרווחת אליבא דכ"ע בחרו בה וגם על המש"ל אני תמה שכתב שם בסוף דבריו וז"ל והרז"ה ז"ל קאי בשיטת התוס' ואף שלא סתר דברי רש"י מ"מ במאי שפירש כפי' התוס' משמע דלא נחה דעתו בדברי רש"י דאין מעשה קטן כלום עכ"ל המש"ל ולפי מ"ש אין ראי' כלל מדברי הרז"ה ועוד שאולי מחמת קושיית הרמב"ן שא"א לצמצם גם זה הי' קשה להרז"ה ולא עוד אלא שאני אומר אדרבא מדברי רז"ה שם מוכח דבגוף הדין בקדושי קטן מודה לרש"י שהרי זה לשון רז"ה הכי גרסינן בשופעות מתוך ג' לאחר ג' וכו' ואפי' נולדו בזו אחר זו ונתקדשו בזו אחר זו יע"ש הרי נראה מדבריו שהרווחנו בגירסא זו דאלו לגירסת רש"י צריך שנולדו כל שמונה הללו הארבעה זכרים וארבעה נקיבות כיום אחד וגם קידושיהן חלו ביום א' ולגירסת ר"ח לא הוצרכנו לזה וא"כ נראה מכוונת רז"ה שאלמלא דוחק זה לגירסת רש"י הי' מסכים לגירסת רש"י

ו) כתב עוד הרב הנ"ל איך אפשר דעיקר קושייתם על רש"י הוא רק ממה שפירש שיחולו