תשובות הרא"ם חלק א נא

מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שלא לעשות דבר זה ותיקונו הוא שיפזר ממון כזה לא הוי אונס אבל בסי' ת"ס מיירי באונס ממון הבא מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שיפרע אותו ממון והרי פרע בעיכוב המושל ולפיכך אונס כזה הוי אונס עכ"ל ודבריו תמוהין דלדבריו תקשה היאך מביא הריב"ם ראיה מדברי הרשב"א לנידון דידי' דמיירי שהמושל כפה אותן שלא לקיים השבועה והתקנה לפזר ממון ע"ש ודבר אמנם כבר הסכימו דבאונס ממון היכא דאיכא אומדנא דלא נשבע על כך מותר לעבור על שבועתו איברא דבמקום שנשבע לבקשת ותועלת חבירו מבואר בריב"ש שהבאתי למעלה דצריך שיהא הענין מוכיח שדעת שניהם הי' שבאם שארע אונס כזה לא יצטרך לקיים הנדר וזה ברור כאשר אבאר והנה בתשובות חכם צבי סי' מ"א הקשה על הרא"ש הביאו הש"ע ביורה דיעה סי' רכ"ח ואה"ע סי' נ' בהמירה אחות המשודכת דאין אבי המשודך חייב קנס ופטור מהחרם משום אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נתחייב מהא דכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שכל שהדבר תלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא וראיתי להגאון נודע ביהודא שכתב ליישב בשלושה דברים ולא ישרו בעיני אמנם לפענ"ד הדברים פשוטים מאוד למעיין בלשון התוס' דכוונת התוס' דלוקח פרה מחבירו לא שייך לומר דאם מתה או נטרפה יתבטל המקח מטעם אומדנא משום דוודאי לא היה כן דעת המוכר ואם היה הלוקח רוצה להתנות בכך לא הי' המוכר מתרצה למכור בתנאי זה וא"ל דמה לנו ולדעת המוכר אכתי אם לא היה המוכר מתרצה למכור על תנאי זה לא היה הלוקח מתרצה לקנותו זה אינו דאומדן דעת דכל הלוקחין נכנסין בספק זה לקנות כיון שהוא אומדן דעת ששום מוכר אינו מתרצה למכור על תנאי זה אי כמי לעולם לא יקנה שום לוקח אלא על כרחך דהלוקחין מתרצין וכן הוא הבין ויש עוד טעם בדבר מטעם נסתחפה שדהו וכאשר אבאר עוד לקמן אבל בעובדא דהרא"ש דהמירה אחות המשודכת וודאי שפיר קאמר הרא"ש דאומדנא דמוכח דהמשדך לא נתחייב ונשבע על דעת זה ואלו עלה אונס זה על לבו היה מתנה בכך וא"ל דהמשודכת לא היתה מתרצית ומשתדכת על תנאי זה דמאי לנו ולדעתה אילו לא היתה מתרצית גם הוא לא הי' משתדך עמה והי' משתדך עם אחרת שהי' מסכמת על תנאי זה דאין זה אומדנא דמוכח דשום אשה לא תרצה להשתדך על תנאי זה ואדרבה תנאי הגון הוא והדברים ברורים ועתה כבא לנידון דידן הדבר ברור דמחמת פחד הכאה מעכו"ם יכול לעבור על השבועה אמנם כיון דיכול להיות נדחה מפני השעה ולקיים בנפשו חבי כמעט רגע לילך למקום אחר על זמן זה ועתידין בעלי זרוע ליפול לא הוי אונס כמו שכתב הרא"ש הביאו הב"י סי' י"ז דכל שמצאו נס והמלטה ולא ברחו פסולין לעדות דשוב לא חשיבי אנוסין אעפ"י שהוא לא כ"כ רק על אנשים שהעירו מכל מקום גם לענין שבועה לא מקרי אונס נפשות אם יכול להמלט רק אונס ממון אמנם עדיין יש מקום לבעל דין לקל לחלוק דכבר כתבנו דגם משום אונס ממון יכול לעבור על השבועה משום אומדן דעת אמנם זה אינו דכבר הוכחנו דאם נשבע לחבירו וכ"ש בשביל טובה שעושה לו הדבר תלוי בדעת שניהם וצריך שיהא דעת שניהם שווין שעל אונס כזה לא היה השבועה וכאן ליכא אומדנא ואדרבה אומדנא דמוכח דדעת המשונעת הי' אף אם יצטרך לחיות נדחה ממקומו לא יעבור ועל אופן זה השבועוהו שמינהו לשוחט שלא ישחוט בלתי עומד על גביו וכאן לא שייך מה לנו ולדעתם אכתי הוא לא הי' נישבע על זה אם היו מתנה עמו תנאי זה דאדרבה י"ל להיפך דגם הוא היה מתרצה לתנאי זה דאלו לא הי' מתרצה לא מינהו לשוחט והי' מוכרח תיכף להיות נדחה ממקומו ואין דוחין וודאי מפני הספק ואמרי אינשי בוצינא טב מקרי ואם כן אדרבה איכא אומדנא דמוכת כשהיה מתרצה ולפירש זה עלה בידינו הלכה למעשה שמוכרח הוא לדחות ממקומו ולא לעבור על שבועתו ואם אינו שומע הרי הוא נלכד בשבועתו ופסול לעדות ולשבועה ולכל הענינים יש לו דין חשוד על השבועה וחשוד לאותו דבר שנשבע עליו שיראה פסקו זה ולא יטה אזנו

ועתה אבוא לדין אותם יחידים הכופין אותו לעבור על שבועתו ומכריחים אותו לעבור על השבועה הדבר ברור שארורים הם לשמים האנשים האלה החטאים בנפשותם המחטיאים אותו וגדול המחטיאו יותר מההרגו כדאיתא במדרש שהרי מצרים וכו' ואף אם היה ההיתר מטעם אומדנא שהי' מקום לומר שאינו עובר על השבועה כלל מכל מקום כבר הוכחתי דאין כאן היתר מטעם אומדנא זולת במעמדו בעיר ולפי שעה יש היתר מטעם אונס ופחד הכאה ואם כן מעבירין אותו בידים על השבועה מלבד זה הרי כתב הרמב"ם והביאו הש"ע סי' של"ד דכ"ד דברים שמנדין עליהם אחד מהם המונע לרבים לעשות מצוה קל וחומר החוטא ומחטיא רבים אוי להם ולנפשותם כי גמלו להם רעה ואין להם חלק לע"ה ואין מספיקין בידם לעשות תשובה ודינם פסוק ביורה דיעה סי' של"ד כמו שכתבתי לעיל קל וחומר בדבר שתקנו משום סייג וגדר שאין ב"ד אפילו גדול בחכמה ומנין יכול לבטל כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות ממרים