תשובות הרא"ם חלק א נ

אונס ממון היינו משום דאומדן דעת דאדעתא דהכי לא ישבע והש"ך כתב שכן כתב הריב"ש סי' שפ"ו ובאמת דברי הריב"ש סי' שפ"ו צריך עיין קצת דלכאורה סתרי אהדדי למ"ש סי' ת"ס וז"ל בקצרה בסי' שפ"ו אבל בשביל אונס ממון וכיוצא בו חלילה מלבטל השבועה מפניו ואם יביא ראיה הבע"ד מהא דתנו חלה הוא או שחלה בנו הוי נדרי אונסין והרי חלה נמי אונס ממון הוא שאם רצה שוכר לו משמשין שלש תשובות בדבר. חדא דחלה בנו עדיף מאונס ממון וקרוב לסכנה דמסתמא לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ועוד אפילו את"ל אונס ממון הוא אין זה אלא אונס בשעת חלות הנדר דהיינו קיום התנאי ואין למידין ממנו לשעת ביטול השבועה כמו שבארנו למעלה ועוד דאין זה המשנה ענין כלל לנידון זה וכו' שלא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד שאין ענין האכילה דבר של קפידא כל כך שאינו אלא לכבוד בעלמא או לתועלת מועט ודבר ידוע שלא עלה ע"ד אחד מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי קבוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין אבל בנידון זה שנשבע לבקשת קרובי של האשה ולמלאות רצונה ואין הענין מוכח שיהא רצון שניהם תחלה שלא תחול השבועה אם יקרה לה אונס כזה אינו ענין למשנתינו אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכא לא נדרתי הרי זה פתח היתר ואינו מיחל לעצמו ואפילו חכם לא יפתח לו בזה דהוי נולד ואינו מצוי עוד האריך שם ומצאתי למשנה למלך בהלכות שבועות פ"ב הלכה א' בסופו שהרגיש בסתירת דברי הריב"ש מסי' שפ"ו לסי' ת"ס וכתב וז"ל ודו"ק שפירש ההבדל רב ביניהם דשאני הכא שהאונס הוא שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנידון הרשב"א גם כן הכי הוא ולפיכך אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל בההוא דסי' שפ"ו הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא אינו יכול לקיים שבועתו כי אם על ידי ממון לזה כתב הרב דחייב לפזר ממון כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ל, ואחר המחילה ונשיקות כפות רגליו אף שדבריו דברי חכמה הראוין לו מ"מ איני רואה מקום לחלק בדעת הריב"ש דלשני חילוקים הראשונים שכתב הריב"ש נראה דבכל גוונא אין לעבור על שבועה משום אונס ממון זולת משום סכנה דכתיב וחי בהם כמבואר שם עיין בדבריו היטיב ולחילוק השלישי נראה מדברי הריב"ש שאם היה הענין מוכיח שלא היה השבעה על דעת כן אף בנידון התשובה בסי' שפ"ו הי' מותר לעבור על השבועה ובאמת לענ"ד דהריב"ש חזר בו בסי' ת"ס והסכים לחילוק השלישי שכתב בסי' שפ"ו מחמת תשובת הרשב"א שהביא בסי' ת"ס ובן נראה מדוקדק לשון רמ"א שאין לחלק בכך וכן נראה מדעת תרומת הדשן סי' רנ"ד דאם נשבע ליסע למקום פלוני ויש סכנה בדרך אף דיכול לשכור תיירים פטור דאונס ממון הוא אונס דאומדנא דמוכח דלא נשבע ע"ד כן ובאמת שני תירוצים הראשונים של הריב"ש צריך לעיין במה שכתב בחילוק הראשון דחלה בנו הוי סכנה אינו מוכרח דהוי לי' לגמרא לפרושי בתינוק שיש לו געגועין דווקא על אביו ומה שכתב דסתמא כך הוא ועזב הנער וכו' הנה לא נאמר מקרא זה, רק על בנימין שהיה בן זקונו ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו שהרי לא הקפידו על שמעון ויותר צריך לעין במ"ש בחילוק השני דאין זה אונס רק משעת חלות הנדר כמו שביארתי למעלה לפענ"ד דבריו תמוהין ואעתיק מה שכתבתי לעיל על ענין זה דאונס ממון דהיינו באחד שנשבע ליסע למקום פלוני לישא משודכתו ועכבו הסוכן והיה מוכרח להוציא ממון כדי שיניחו לו הסוכן ליסע לשם וכתב הרב דאין אונס ממון מקרי אונס וכתב דאינו יכול לעבור על איסור רק מחמת פיקוח נפש דוחי בהם כתיב וכתב ואם יאמר שהוא דין מיוחד בשבועה ויליף לה מהאדם בשבועה גם זה אינו כלום זה הכתוב מדבר על שעת חלות השבועה דהיינו שעת שבועה בנשבע על לעבר כי הא דרב הונא ורב אסי ועוד אמרינן בשבועות איזהו שבועות ביטוי וכו' אי דלא ידע אונס הוא וכנגדן במקומות אם חל האיסור פירות במה שעבר כדתנן התם קונם אם אכלתי ונזכר שאכל או שעת חלות הנדר ושבועה שהוא שעת שבועה כגון נשבע להבא על תנאי העתיד באומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את התנאי קודם בשוגג שהוא שעת חלות איסור שבועה וכיון שהוא שוגג בשעת חלות שבועה אנוס הוא ואין השבועה חלה עליו עכ"ל למעלה והנה הדבר מבואר שאין זה ענין כלל לחלה בנו דהכא אונס גמורה הוא בשעת חלות הגדר דהרי שכח ולא הוי אדם בשנועה בשעת חלות שבועה אבל גבי חנה בנו דזכור הוא בשעת חלות הנדר לאכול אצלו רק משום אונס ממון בשעת חלות הנדר איך מותר לו לעבור שלא לאכול חבירו ויהיה מותר ופטור מהקנס שהדיר הוא או הדירו חבירו ואדרבה הכא גרע טפי דוודאי כולה עלמא מודה דמשום אונס מעון אין לו לשבע על שקר או לעבור על שבועתו אי לאו מטעם אומדנא דלא נשבע ע"כ ודוק היטיב שדבריו תמוהין מאוד שוב מצאתי להרב בעל שפתי כהן בח"מ בהגה' ב"מ סי' צ"ז אות ק"ב שכתב ליישב מה דקשיא מריש סי' שפ"ו לסי' ת"ס דבסי' שפ"ו מיירי באונס ממון שלא