תשובות הרא"ם חלק א מח

אין אני חושד ח"ו למר חביבי ש"ב ומח' הגאון הנ"ל ששגג בזה היות ידעתיו רב גברי' וגדול בתורה ורב מובהק ושכלו זך ונקי. אבל היות טרדותיו רבו מספר ולא כתבוהו רק לפלפיל' בעלמא. לזאת לא נחית לעומקא מאחר שלדינא כבר הסכים להקל הק' אלכסנדר הנ"ל. ומ"ש בשם בעל נודע ביהודה דאי בביטל מודה הרמב"ם תקשה דלמא המלוה על חמץ בביטל מיירי דהרי יכול לבטלו. נראה דזה אינו דאינו יכול להפקיר משכון שאינו ברשותו. וכן אינו יכול לבטלו כמבואר במרדכי סוף פרק המוכר את הספינה: תשובה טז

נקרא נקראתי לדון ולהורות בדבר שני אנשים שותפים בבית אחד אשר לו חומה ויש שם דיורים מרובים שיש בהם כדי חלוקה אך אם יחלק לא יהי' לכל אחד ואחד דריסת הרגל בפני עצמו ואחד מהם רוצה לכוף את חבירו לחלוק והשני אומר לא כי אלא יהי' יד שניהם שולטות בו ונתעצמו בדין אומר אני דלא מיבעיא לדעת הרבה פוסקים הסוברים שאין חוששים אם יש לפניהם שני דרכים אם לאו דוודאי הדין עם התובע אלא אפילו לדעת היש עי שאומר שהובא בשלחן ערוך סי' קע"א והוא דעת הרמ"ה דאם אין לכל אחד דרך בפני עצמו אין בו דין חלוקה מיקרי ואם כן לכאורה איש באחיו לא ידבקון דבעינן דכל גבר בחבלתו ישכון וכל אחד מצי למימר קים לי' דאין לכופיני לחלוק מ"מ הא ודאי דאף רמ"ה לא קאמר אלא היכא דהם רוצים לחלוק אף בחצר אשר שם דרכם נכון לפניהם רק שזה אומר תא נפלוג ודרכא אית לך גבאי בכה"ג קאמר רמ"ה דהוי אין בו דין חלוקה דמצי אידך למימר כיון דאי פלגינן לה עליה דידך צריכנא למיזל ולא ניחא לי לעבור דרך גבולך אבל היכא שזה טוען כי יפרד איש מרעהו בבת' דוקא בהדיורים שבתוכה אבל הבית שקורין הויז בלשון אשכנז דאית לן אורחא התם מלתא דשויא לתרווייהו הוא לא נפלוג בי' וישאר בשותפו' כבראשונה לית דין ולית דין שכופין זא"ז לחלוק מיד בדיורין והבית העשוי לכניסה ויציאה שותפי נינהו ואף שהדבר נכון בסברא לא אמנע מלהביא ראי' מדברי הפוסקים חדא דהרי מבואר להדיא בלשון הרא"ש פ"ק דבבא בתרא שכתב וז"ל ודינא דגוד או אגיד לא קאי אחצר כו' שהחצר שייך לבתים וכיון שהבתים מספיקין לשניהם צריכין הם להשתמש בחצר בשותפו' עכ"ל הרי להדיא דאף שאין יכולין לחלוק בחצר אמרינן דיחלוקו בבתי' והחצר ישאר בשותפו' ויש מי שרצו לדחות דהרא"ש מיירי ששניהם רוצים לחלוק בבתים בטוב ואין אחד מעכב על חבירו רק שעל החצר רוצה האחד לכוף את חבירו בגוד או אגיד ועל זה קאמר דעל החצר אין יכול לכופו דחצר לבית משתעבד אבל היכא שזה טוען גם בבתים נשב יחדיו אחד באחד יגשו כיון שאין יכולין לחלוק בחצר הדין עמו אבל באמת כל זה אינו דהא הרא"ש כתב וכיון שהבתים מספיקין צריכין להשתמש בחצר בשותפות ולאיזה צורך נקט הרא"ש במלואת ספקם לו והא דלא פסק כיון שהשותפין רצו לעשות מחיצה פלוגתא בבתים מדעתם ומרצונם מי ימחה על ידם אלא וודאי דאיירי לענין שזה אומר בכל הבית כולו נהי' כאחד חבירים כיון שאין בחצר ד' אמות לזה וארבע אמות לזה וקאמר הרא"ש כיון שהבתים מספיקין לשניהם לא איכפת לן בחצר וישתמשו בו בשותפות וכן מבואר להדיא בנימוקי יוסף ע"ג דבבא בתרא שכתב וז"ל ומסתבר כי טעם הרב ז"ל כיון שהחצר נגררת אחר הבתים ובבתי' לית דינא דגוד או אגוד שכבר נחלקים לכל אחד ואחד ביתו גם בחצר אין יכול לכופו עכ"ל

שוב מצאתי מבואר להדיא כדברי בתשב"ץ חלק שני. שאלה קנ"ו שכתב להדיא כדברי וז"ל ולענין אם תתבטל החלוקה בשביל הבור רבית הכסא כו' בזה כראה לי דכיון שהבתים יכולין ליחלק ואי אפשר לבתים בלא בור ובה"כ כו' ע"כ ישתמשו בתשמישין אלו בשותפו' כו' וכן מפני פתח שער החצר אין החלוקה מתבטלת וישתמשו בו בשותפות כו' ע"ש למעלה באורך ומביא ראי' מלשון הרא"ש שהבאתי לעיל וכן מבואר בפרישה סי' קע"א סעיף י"ט שכתב דמעשה שהיה כך הי' כו' אע"ג דנתבאר לעיל דאין אומרים בחצר גוד או אגוד שאני הכא דגם בבית לא היה דין חלוקה והיה ראובן אומר גוד או אגוד גם אמקום שבבית עכ"ל משמע דאם הי' בבית דין חלוקה אין ראובן יכול לומר גוד או אגוד מחמת החצר דבאמת ישאר בשותפי' ויש שרצו לחלק מסברת הכרס בין בית שלנו לחצר שלהם בפטומי מילי בעלמא ובדותא הוא ואין אני רואה שום חילוק בדבר וגם לא נמצא בש"ס ופוסקים לחלק בזה ואין סברא כלל לחלק דהא חצר שלהם בוודאי היה מיוחד לפירוק משא ולכניסה ויציאה כמבואר בש"ס ופוסקים דמיירי בד' אמות שלפני הפתח ואפילו הכי קאמר שהחצר ישאר בשותפות מכ"ש בית שלנו שאין עיקרו עשוי כל כך לפרוק משא כמו ד' אמות שלפני הפתח בזמניהם וכל האומר כגון זו אין שומעין לו וצריך להביא ראיה ברורה לדבריו ומכ"ש היכא שאין שום ראיה לדבר רק מלבם הוציאו מילין. ועוד טעם כי הבית פתוחין לתוכו דיורים מזה ומזה אחד שכלפי השוק מעלה בדמים יותר לפי שהוא ראוי להשכיר למחיית המזיגה ויש שרצו לומר