תשובות הרא"ם חלק א מד

דעיקר הביטול היא הפקר ואפ"ה הצריכו ביעור אלא אף לשיטת רש"י י"ל אף שביטלו אם לא הפקירו לגמרי לא מהני כיון שעדיין הוא קצת ברשותו ואכתי אגיד גבי' שהרי אין אחר יכול לזכות בו ויתבאר עוד לקמן אי"ה. עוד ראיתי באלי' רבה שכתב כל דבר שבמנין כו' לענ"ד דלשיטת הרשב"א דחשש הערמה הוא שמא לא ביטל בלבו א"כ לא הוה כאן מנין כלל רק חשש איסור וכמ"ש הר"נ בשם הרמב"ן בע"ז גבי גילי. ולפ"ז היכא דלא שייך הך חששא שרי. ועוד דהרי לא גזרו במפולת כיון דלא שייך חשש הערמה. וה"ה בכל הדומה לזה. ואי לשיטת הרא"ש דגזרינן שמא משקר י"ל ג"כ דגם בזמניהם לא גזרו היכא דאיכא עדים. ועוד יש לחלק כמו שכתב בתשובה הביאו הב"י והב"ח (ועוד הרי כתבתי והוכחתי לקמן דהירושלמי ס"ל בביטול מטעם השבתה וא"כ לא המנו כלל אביטל ודו"ק) והמ"א בסי' ט' ס"ק ז' יע"ש. ועתה נבא לבאר דברי הגאון מוח"ז בתשובת פ"י תחלה הביא ראי' מדברי הר"נ פרק כל שעה דאפילו היכא דעבר אבל יראה דרבנן קניס. וזה יש לדחות דאונס שאני כמו שכתב הוא בעצמו בתשובה שם. וכן הביא הכ"מ בפירוש הראשון לדעת הר"נ. ואף כי מדברי ה"ה דקדק להיפך יתבאר לקמן דאין זה סתירה לנ"ד כלל. וגם לא לדברי הר"נ. אף אם נפרש כפירוש הראשון. תו הביא ראי' מהא דאיתא בחולין חמצן של עוברי עברה מותר כו'. וראי' זאת תמוה בעיני מאד. ולדעתי אדרבה משם ראי' להיפך וי"ל משם הוציא הבעל העטור סברתו דאל"כ תקשה מאי מייתי התם ראי' דאף בדאורייתא אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא דלמא לעולם דלא אמרינן כן בדאורייתא רק בדרבנן. רק דהתם היינו טעמא דתלינן שמחליפין משום דאף אם נימא דלא אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא בדאורייתא. אכתי י"ל דוודאי בטלו כדי שלא יעבור על בל יראה. דאטו משום דחשידי להצניע חמץ עד אחר פסח שהוא רק דרבנן נחשוד אותם אדאורייתא הרי קי"ל דחשוד על איסור דרבנן אינו חשוד אדאורייתא. רק דאכתי נשאר איסור דרבנן שאסרו אף בביטל. אבל ע"ז אני תולין שמחליפין דבאיסור דרבנן אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא. וא"ל כיון דהתם הוי ס"ד דהך דחמצן של עוברי עבירה אתיא כר' יהודא ולרבי יהודא לא מהני ביטול דהרי אפילו של עכו"ם אסור ז"א דהא הך ס"ד אתיא כרב אחא בר יעקב מקמי' דהדר בי'. וכן מבואר ברשב"א בחולין ובתוס' בפסחים. וא"כ ה"ה ביטל דמותר אף לר"י. רק דמדרבנן י"ל דאסור כמו לר' שמעון. אלא ע"כ דשיטת בעל העיטור דבביטל לגמרי מותר ואתי שפיר הוכחה הנ"ל. דע"כ הך ברייתא מיירי בגוונא דידעינן שלא ביטלו ואף למאן דס"ל דבביטל בלב סני מ"מ מיירי כגון שנתחמץ בתוך הפסח בלתי ידיעתם עד שנתחמץ דאז לאו ברשותיהו קיימי דלבטלי. וזה נראה שדקדק רש"י בלשונו שם שכתב שאין מבערין חמץ בפסח כו'. ר"ל בפסח ממש. אמנם לשיטת החולקין צריך לתרץ קושיא הנ"ל דס"ל דבעוברי עבירה לא שייך ביטל כיון שמצניעים החמץ בביתם ובחדרים לא שייך לומר ביטל מטעם הפקר. וגם מטעם השבתה בלב לומר שחשוב בעינ' כעפר לא שייך הכא דהא חזינן שחשוב בעיניהם להצניעו. אבל על כל פנים. הא וודאי ליתא מ"ש שו"ת פ"י בחמצן של עוברי עבירה דנימא מפני שמבטלין שהרי כבר הוכחנו דאפילו החולקין על בעל העיטור ס"ל דהכא לא שייך ביטול. ומה שכתב בתשובה הנ"ל עוד ראי' לדבריו דאפילו באונס ג"כ אסור דאל"כ האיך יתכן למפסק המשנה בתרתי כו' עי"ש הנה לפע"ד אין זה מוכרח דלפי מה שכתב הכ"מ בדעת הר"נ בשני תרוצים הראשונים כראה דאפילו בדאורייתא מותר דבאונס גמור ואע"ג דבשוגג ליכא למימר הכי דשרי אפילו בלא ביטל כדמוכח מברייתא דחנות ומלאי דאסור אפילו בשוגג מ"מ באונס גמור ולא חל עליו חובת ביעור כגון שהי' במקום רחוק ויצא קודם ל' יום וא"א לבטלו כגון שהי' חולה או נשתטה י"ל באמת דשרי ואי לדעת הרמב"ם דאסור בפירוש אפילו באונס י"ל דס"ל דבביטל לגמרי שרי בדיעבד כשיטת בעל העיטור וכמ"ש לקמן אי"ה. ואי לשיטת הרא"ש והטור י"ל להפך דוודאי מתניתן לא מיירי מביטל דאם אתה אומר דמתניתן איירי אף בביטל א"כ היינו בידוע שביטל ובכה"ג ממילא מותר כמו שאכתוב בשם כנסת יחזקאל ובלאו הכי א"ז הוכחה מכרעת כ"כ דדין דאונס לא שייך הכא כלל ולא מיירי כאן מזה. ונלמד ממה שאח"ז ככרי שהלוה וכו'. תו כתב להביא ראי' מדברי הרמב"ם כו' עי"ש. והנה מלבד כי מדברי ה"ה מבואר שהרמב"ם הוציא דין זה מישראל שהרהין חמץ כו'. וברמב"ם מבואר דישראל שהפקיד אצל עכו"ם הוא מדאורייתא כדעת רבינו יונה ולא כהר"נ וא"כ אין להרמב"ם ראי' לאסור אף בדרבנן. דהא עיקר ראיות הר"נ היא מישראל שהרהין [דהתם היא דאורייתא] וא"כ מבואר מדברי ה"ה דהרמב"ם לא מיירי בביטל דאי לאו הכי האיך מייתי ראי' מישראל שהרהין דהתם הוא דאוריית' אמנם בלא"ה א"א לפרש שהרמב"ם כיון לדברי הירושלמי ותחלה צריך אני לפרש שיחתו של פ"י. שלכאורה דבריו מגומגום. ונראה כוונתו דאזיל לשיטתו דס"ל דהירושלמי מיירי בבדיקה וביטול וס"ל דכל דמצא אחר הבדיקה מקרי אונס. ומפרש דכי