תשובות הרא"ם חלק א מג

ומהרש"ל ובמ"א הארכתי מזה. וגם בלא"ה דחה הפר"ח ראי' זו ע"ש. ומה שהביא ראי' מקושיות הש"ס והא אמר רבא קנסא קניס כו' נלפע"ד להביא משם ראי' לשיטת בעהע"י. דלכאורה קשה דלמה לי' להגמרא להביא כלל והא אמר רבא קנסא קניס בפשיטות הו"ל להקשות על רבא דאמר בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ותיפוק לי' דאפילו בעינו שרי ואף דהמקשן לא ידע חילוק בין בעיני' לתערובות הא וודאי אין כאן מקום לומר כלל דמותר ע"י תערובות היכי שהדבר בעין בעצמו שרי ולא חל עליו איסור כלל ואם יתרץ דבעיני' אסור משום קנס אז ממילא יקשה דע"י תערובות נמי ולא הי' צריך להביא הך דרבא כלל. אך דבאמת אין זה קשיא כלל דלא שייך להקשות אי לא קניס אפילו בעיני' כמי כיון דבפירוש אמר רבא באמת בדוכתי אחריתא דלכך בעיני' אסור משום דקנסא קניס ואין לעשות ממ"נ מזה כלל ולפי"ז י"ל דזה הי' טעמו של הבעל העיטור דס"ל דהא דהבודק צריך שיבטל תקנת רב יהודה אמר רב הוא כמ"ש לעיל לשיטתו וכמבואר בשו"ת אחרונים. ולפי"ז קשיא לי' דבאמת מאי פריך הש"ס דרבא אדרבא דהא הא דאמר רבא דלאחר זמנו מותר היינו אחר תקנת רב יהודא אמר רב וכמ"ש. גם הפר"ח דרבא מיירי בביטל והא דאמר קנסא קניס ר"ש היינו בלא ביטל דוודאי דברי ר"ש נאמרו קודם תקנה ובהכי מיירי מתניתין דקתני לאחר פסח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא דקאמר הואיל ועבר בבל"י. והיכא שביטל באמת לא עבר בבל יראה ובכה"ג הוא דקניס ר"ש. וא"ל דאף בביטל יהי' אסור משום הערמה וכמ"ש בירושלמי ז"א דמנ"ל להקשות על רבא דלמא רבא ס"ל כריש לקיש דמתיר בירושלמי ולא חייש להערמה וא"ל דקושיות הש"ס היא דאי סליק אדעתך דרבא כר"ל ס"ל א"כ מאי ארי' ע"י תערובות אפילו בעיני' נמי אלא ע"כ דכר"י ס"ל ז"א דאכתי קשה דלפי"ז לא הוה לי' להביא כלל הך דאמר רבא קנסא קניס כיון דאיכא למימר דהך דרבא מיירי בגוונא אחרינא מאידך דרבא דהכא בביטל מיירי רק דמוכח מני' ובי' דאם בכה"ג ס"ל דאסור וא"כ אין הך דקנסא קניס ענין להכא כלל אלא ע"כ דקושית הגמ' הנ"ל דע"כ מוכרח דרבא מיירי בלא ביטל דאי בביטל אפילו בעיני' נמי שרי כיון שביטל לא קניס ר"ש וכשיטות בעל העיטור אלא ע"כ דבלא ביטול מיירי ולכך מקשה כיון דבלא ביטול איירי הרי כבר אמר רבא דקנסא קניס ומה טעם לחלק בין בעיני' לתערובות ומשני דאף בלא ביטול לא קניס רק בעיני' אבל אם נאמר דבביטול נמי אסור א"כ מהך דרבא אין ראי' דאיכא למימר דהך דהכא מיירי בביטול והתם בלא ביטול רק יהי' מוכרח מני' ובי' דע"כ ס"ל דבביטול אסור דאל"כ אפילו בעיני' נמי א"כ זה עיקר הקושיא והך דאמר רבא קנסא קניס מאי בעי הכא אלא ע"כ דבביטול מותר וניחא כמש"ל ואין להקשות דלפי מ"ש דבעל העיטור מפרש קושית הש"ס דמוכח דלא מיירי בביטל דא"כ אפילו בעיני' כמי ומאי קשיא דלמא נקט תערובות דמותר אפילו באכילה דבעיני' אפילו בעל העיטור מודה דאסור באכילה י"ל דז"א דבאמת בדין הוא לפסוק דמותר אף באכילה כיון דלפי"ז קיי"ל כר"ל דלא חיישינן להערמה מהיכי תיתי נאסור באכילה והא דכתב בעל העיטור דאסור באכילה היינו טעמא דידי' דאזיל לשיטתי' שהביאו הפוסקים בשמו דאפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ועיין בח"י דטעמא דידי' משום מגדר מלתא הוא וא"ב מכש"כ בחמץ שביטל שיש לנו לאסור באכילה עכ"פ דלא גרע מחמץ דנכרי וגם כי אם נתיר באכילה מיחזי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא דקודם שיזכה הנכרי מן הפקר יהי' מותר ואח"כ יאסור הדבר ברור דלא אמרינן כן וכמבואר בדוכתא טובא בש"ס בגיטין גבי שתי נשים בחצר אחד ובעירובין גבי מבטלין וחוזרין ומבטלין למבי בית שער וכה"ג בדוכתי טובא בש"ס. אמנם באמת דאין מכאן קושיא על החולקים על בעל העיטור דגם אינהו ס"ל דלא כפ"ח וס"ל כיון דרבא סתמא קאמר וודאי מיירי בין בביטל בין בלא ביטל וקושיות הגמ' קאי על לא ביטל. וגם י"ל דהש"ס הביא הך דרבא כי היכי דלא נדחי דלמא פר"ח ס"ל כר"ל. אבל עפ"י האמת מצי סבר כר' יוחנן ועיין בחידושי פ"י שמבואר בדבריו דרבא חולק על ר' יוחנן. אמנם אין פרושו מוכרח. ובאמת עפ"י סברתו שם דלטעם הערמה יש לחלק בין בעין לתערובות הי' מקום להאריך בכאן דלמא מיירי רבא בביטל וכדכתיבנא אך אין הזמן מסכים עמדי ואין פנאי להאריך. ועתה נבא לבאר יותר דברי הפר"ח מ"ש על שירי בעל כנה"ג וכתב וז"ל ותדע דהא ע"כ לטעמא כו' ע"ש. לפע"ד אין זה הוכחה. האמנם שהתוס' ביבמות דף מ"ב גבי מנקת הקשה קושיא כזה בשם ר"ת. אבל עיין בשו"ת אמונת שמואל ובחידושי פ"י בכתובות מה שפירשו בזה ומה שרמז לסי' תמ"ז יבואר לקמן אי"ה. ומה שכתב עוד מהאי ארבא דטבעא בחשתא כבר השיג עליו בכנסת יחזקאל יעו"ש. וגם כי מ"ש הפר"ח שאין אדם יכול לזכות בו אינו מוכרח ע"ש בט"ז ובאלי' רבה סי' רמ"ו. ועיין מה שכתב זקיני בבכור שור בפסחים דף כ"א ובבא מציעא דף ס"ה. ומכ"ש כאן דנראה לפע"ד ברור כיון דחכמים הטילו עליו מצות ביעור. ועוד שעובר בבל יראה. אכתי אגידא בי' ואין מועיל הפקר כזה כיון שעדיין הוי כשלו כיון שאין אחר יכול לזכות בו לא מיבעיא לשיטת ר"ת