תשובות הרא"ם חלק א ד

בנים קטנים לישא תוך ז' לדעת מקצת פוסקים מפני שאין לו שום רמז בדברי קבלה ולא התירו בעילה תוך ז' למי שאין לו בנים והעמידו דבריהם במקום שם דאורייתא. ועוד האיך אפשר לומר דהחופה הי' ביום מיתה וקבורה הרי הרמב"ם פסק דחופת כדה איכו קונה וכן הוא דעת הרי"ף לשיטת הר"ן פרק אעפ"י וכבר כתב הלח"מ לחלק בין חייבי לאוין לנדה משום דבחייבי לאוין לעולם אינו ראוי לביאה ואעפ"כ כנסה ורוצה לבוא עלי' באיסור לכך החופה קונה מה שאין כן חופת נדה דאין כוונתו לבוא עלי' באיסור רק לבוא עלי' אחר שתטהר לכך אינו קונה החופה וא"כ הכא דלא התירו רק החופה אבל הביאה נשאר באיסור דאורייתא א"כ גם החופה אינו כלום כיון דעכשיו הוא חופה שאינו ראוי לביאה. ועוד נראה מדברי הר"ן ריש כתובות דקודם קבורה אף תשמיש הוא דרבנן אף על גב דהקבורה היה אחר כך בו ביום וא"כ אמאי לא כנסה קודם הקבורה דאז היה דרבנן והמתין עד אחר קבורה שהוא דאורייתא אמנם האמת יורה דרכו כמש"ל דשיטת כל הפוסקים דלאלתר לאו דווקא ולא כנסה בו ביום וא"כ אדרבה יש ראיה להיפך דאפילו באבילות דרבנן דקילא ואף נשואין לחוד בלא תשמיש שאין לו רמז בדברי קבלה אפילו הכי לא התירו עד אחר ז' אף לתועלת יתומים ואפילו לשיטת הפוסקים הסוברים דמותר לכנוס תוך ז' אין ראיה למינקת חדא דכניסה בלא בעילה תוך ז' קילא טובא ועוד דאין למדין דברי סופרים מדברי סופ' קל וחומר למינקת דמשום סכנת הוולד נגעי בה וגם לריבי' דרבנן לא דמי דהתם מטעם הפקר ב"ד נגעי בה כמ"ש הרש"ל שם ולשיטת הרשב"א הם אמרו והם אמרו מתחלה לא גזרו באופן ריבית גבי יתומים משא"כ במינקת ועיין ברש"י בב"מ דף ע' ד"ה קרוב לשכר ובד"ה בבי דינא שלא מצאנו שום חילוק לא בש"ס ולא בפוסקים איך נקום אנחנו לחלק מה שלא חלקו הם מלבד שכבר כתבתי אין למדין דברי סופרים ונפלאות בעיני איך יצאו הדברים מפי בעל הוראה לומר דדחינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומי' מה שלא נמצא בשום מקום בש"ס ופוסקים ואף אם נעלם ממנו מה שכתבנו למעלה הי' לו לעשות קושיא האיך דחיינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומים ולהניח בצריך עיון ולא לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין ולהוסיף עליו ועוד איך יעלה על, לב בן דעת יודע ספר לדחות איסור מינקת לתועלת יתומים דהרי כל עצמו של איסור מינקת הוא בשביל סכנות הוולד והאיך נסכן תינוק זה לתועלת שאר הבני' ומאי חזית ואף בנתנה בנה למינקת דילמא הדרא בה תו תשובה גדולה גם על הרב בעל שבות יעקב שרצה לעשות תועלת יתומים סניף להתיר ואף דדברי השבות יעקב היה מקום ליישב בדוחק דעיקר כוונתו שיש תועלת לאותו וולד עצמו אמנם גם זר אינו מספיק דאטו אומרים לחמור נחתך ראשך וטול כור חיטים ועוד המעיין במ"ש אף שאין להתיר מטעם מצוה לקיים דברי המת להפקיע זכות הולד מכל מקום כאן דאיכא תועלת כל היתומים וכן משמע דמשום תועלת גם שאר היתומים אתי עלה ועוד דהרי עיקר הגזירה דגם שאר נשים יעשו כן לכתחלה וא"כ האיך נתיר משום תועלת יתום זה שיבואו לידי סכנה יתומים אחרים אמנם הוא לא עשאו רק סניף בעלמא וסמך עצמו על כמה צדדי היתר שלא התחילה להניק ונתנה תחלה למינקת והי' תקיפים גדולים ומדמי להו כדבי ריש גלותא ושכרו שתי מיניקות ונשבעה ע"ד רבים וכולי האי ואולי אילו הי' בא מעשה לידי לא הייתי סומך אלא בכנופיא גדולה של תלמידי חכמים אם היו מסכימים להתיר ולדעתי כל צדדי היתר קשה להתיר ואף שכתב שהגאונים חותנו וגיסו הסכימו להתיר והאריכו בתשובותיהם אחרי שלא ראינו תשובותיו מי יודע על איזה טעם סמכו להתיר והבו דלא לוסיף עלה ועכ"פ אין להתיר אם לא בכל צדדי ההיתר שהיה שם ועיקר ראיות השבות יעקב שכתב ת"ל מ"מ כיון דאיכא כאן תועלת כל היתומים וכבר מבואר פשוט בח"מ סי' ל' סעיף י"ט אצל אפוטרופוס שאין רשאין להוציא עבדים לחירות וכתב הרמ"ה דכל זה לא מיירי רק בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד רשאים לעשות כל מה שיראה בעיניהם שהוא תועלת יתומים הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן עשה דלעולם בהם תעבודו ומינה דמשום תועלת יתומים עקרינן תקנת חכמים לגבי מינקת עכ"ל הנה מלבד שהשגתי עליו למעלה אני תמה על גאון כמותו יאמר דבר זה ובלי ספק הוא כשגגה היוצא מלפני השליט דשם מבואר בהדיא דמיירי שהעבד נותן דמי עצמו כמבואר ברש"ל וכן משמע בש"ע ובזה לא חשב אדם מעולם דבנותן דמי עצמו הוי כמוכרו לו וליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כלל רק דלשיטת רש"י ז"ל אין רשאין לשחרר משום דגופן לא קנו להם ולשיטת הרשב"א והר"ן והה"מ משום דנראה כשחרור ושמא יזלזלו במקחן יעוין שם אבל עשה דלעולם בהם תעבודו לא שייך כלל כיון שלוקחין דמי העבודה וה"ה מ"ש הרמ"ה דע"פ ב"ד מותר לשחרר לתועלת יתומים עכ"פ מיירי שהתועלת יותר שוה מדמי העבד וזה ברור ופשוט וגדולה מזה נראה בדעת הרשב"א דאפילו עשה העבד איזה טובה להרב ומשחררו בשביל גמולו שעשה לו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דהוי כמוכרו לו ואף דהרשב"א כתב בלשון שמא פשוט דקאי על מ"ש דאומדין דעת המשחרר שבוודאי לא עבר על עשה