תשובות הרא"ם חלק א לז

בטל משום דלא הלכו באיסורי נכרים אחר הרוב ת"ל דהרי הראב"ד והרשב"א מודים דדברים שעיקרן כך לא בטלי אלא וודאי דלא מקרי דברים שעיקרן כך ולפ"ז בדברים שעיקרן כך והוי בעיני' כא בטל ואין להקל ועיין בח"מ סי' תמ"ב ס"ק ט"ז שנסתפק בזה ואין ספק מוציא מידי וודאי דמור"ם וכמש"ל וכן הסכים הא"ר וכן הביא בשם ראב"ן ואין להקל מטעם זה וזה גורם במחמצין מתחילה מעט קמח ואין המחמץ מחמץ כ"א לפי חשבון דהתם בדבר יבש שעומד בפני עצמו כמו שאור יבש אבל שמרים לחים הם ומתערבים בכל הקמח נ"נ כמו שהוכחתי למעלה מהרא"ש שכתב בפירוש דלכך אינו מחמץ לפי חשבון דהוא דבר יבש ועומד בפ"ע וכן הוא ברשב"א אמנם עדיין היה מקום לסמוך שלא לומר נ"נ באיסור קל אמנם אחר החקירה המציאות להיפוך ומקצתן מחמצין תיכף כל הקמח בפעם אחד וכן המנהג בקצת מקומות גם אין להקל משום חמצו של עכו"ם בבית העכו"ם משום דלפ"ע השמרים אחר מכירות השכר הוא שלומי' וגם אינו בביתו של עכו"ם כי שכיר הוא בא בשכרו ושכירות קניא גם אין להקל משום דקבלות אחריות על שניהם והוי זה וזה גורם דז"א אא"כ לא נתערב תחילה אבל אם נתערב תחלה חד בחד הרי הוא כגופו של איסור כמבואר בש"ך סי' ק"י ע"ש וזה פשוט אבל עדיין הי' מקום לסמוך דלא נימא חתיכה נעשה נבילה כמש"ל אבל לפי הנשמע הערלים אינה שותפי' זולת בכנסת בערבו' וגם בלא"ה השותפים שקבלו ביחד עריבים זה. לזה אמנם אם אלו הי' שותפי' בשכירות הבית הי' אחריות בביתו של עכו"ם גם אין להקל מטעם דשמא נעשה אחר פסח דכל שידע שהי' לו חמץ שעבר עליו פסח וכן מוכח בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה דפירוש ר"ת דמיירי בבצק ושהה שיעור לישה ולפי המסקנא אתיא כר"ש ולא תלינן שנעשה אחר פסח אמנם זה יש לדחות די"ל לפי המסקנא באמת מיירי שלא שהה שיעור לישה ודו"ק. אמנם בלאו הכי נראה לי לחלק דכל שידוע לנו שהיה לו חמץ שעבר עליו פסח יותר מל' אחר פסח י"ל כל דפריש מרובא פריש וגרע מקבוע ואף רבש"ע סי' קמ"ד מבואר דבהולך לביתו של עכו"ם מקרי קבוע היינו דווקא באם שיש ספק אם זה הנכרי הוא מוכר ההיתר או נכרי אחר אבל אם אצל נכרי אחד יש איסור והיתר וודאי דשייך גבי' כל דפריש מרובא פריש אבל אם אינו ידוע איזה הרוב יש להקל לפענ"ד דכבר כתבתי דלא מקרי קבוע (נשמט מלעיל) ולפענ"ד הי' נראה לפרש מתנית' פרק י' דתרומות דר' יהודה מתיר בצל בצנחותה שאין עשוי אלא להעבר הזוהמא והיה נראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל דנכלל בכלל תבלין דעבידא לטעמא ולא בטיל כמבואר ברמב"ם פ"ב דערלה בפירוש המשניות אמנם כבר כתבו תוס' בע"ז וכן מבואר בש"ע דבעינן שיהא הטעם בתבשיל ולפ"ז י"ל דהת"ק דקאמר בנ"ט היינו אף ביותר מס' כל שהטעם נתבשם וכן נראה מלשון רש"י בחולין בנ"ט הוי יש בו כדי להחמיץ אף ביותר מס' אמנם זה דווקא בעבידי לטעמא אבל בלא עבידי לטעמא בטל אף שעדיין מרגישים הטעם מפני שאין זה טעם גמור ולכך ס"ל לר"י דלא עביד לטעמי' רק להעביר זוהמא ולכך בטל ולעולם דבעינן ס' רק דאינו בנ"ט כמו תבלין כך היה נראה לי אבל שמעתי אומרים בשם הירושלמי דר"י ס"ל דהוי טעם פגום ואיני מבין דאין זה בכלל בלשון להעביר זוהמא תדע דהרי גם אמרו כן ואי סלקא דעתך דהוי טעם פגום אף באכילה לשתרי ויש מקום לפלפל בדעת הפוסקים בכל מקום דאסרו במשהו אף טעם פגום אסור ואין כאן מקום להאריך וגם מריש חולין ממורייס דדמאי יש ראיה ואין פנאי להאריך גם כי הירושלמי אינו מצוי אצלי

נחזור לנדון דידן כללא דמלתא אם יש להסתפק דאילו השמרים הם מהשכר שלקח אחר הפסח והם הרוב נגד מה שעבר עליו הפסח הדבר פשוט להקל ומה גם באיסור קל להקל שומעין שאמר כהלכה וגם במומר יש הגאונים הראשונים שאמר דמומר הרי הוא כנכרי גמור ואף קידושיו אינו רק קידושי דרבנן וכבר שמשו הגאונים האחרונים בסברא זו לעשותו סניף קצת אף באיסורין דאורייתא כמבואר בתשובת מהר"מ מינץ כל זה נראה לפענ"ד

הנה הגאון נודע ביהודה האריך להביא ראיות דמי פירות עם מים אינו בטל בששים משום דמאן ס"ל דמי פירות עם מים הוי נוקשה ע"כ נוקשה דאורייתא ומאן דס"ל נוקשה דרבנן על כרחך ס"ל מי פירות עם מי הוי חמץ גמור והיות לפענ"ד כל ראיותיו אינן מכריעות. אמרתי לבאר הנראה לענ"ד והנה ראיה ראשונה שהביא שהרי בריש פרק כל המנחות שיאור דר"י וכו' מדלא לקי עלי' לאו חמץ גמור הוא ולפי זה תקשה מאי משני הגמרא אומר היה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים יגבלה במים דמאי בכך אכתי נוקשה הוא ומדרבנן ולא לקי עליה ולאו חמץ הוא וא"ל דס"ל כר"מ דנוקשה דאורייתא דא"כ אמאי פסקינן כר"י ולא כר"ע רבי' והנה מלבד כי אין זו קושיא דטעם הפוסקים משום דסתם לן תנא כר' יהודה כמבואר הפוסקים בלאו הכי יפה הקשה לו המשכיל די"ל דכוונת הגמרא דמנחת נסכים מגבלו במים וא"כ משכחת חמץ גמור בצריד של מנחות שלא הגיע השמן אליו רק מים והוא חמץ גמור ומה שהשיב לו המחבר דמנחת נסכים דשמנן מרובה לא משכחת לי' צריד יבש בלא שמן אשתמיטתי' לי' גמ' במנחות דף.. דקאמר