תשובות הרא"ם חלק א לה

תרתי חדא דא"כ לא מקשה מגבינה אמורייס דהתם לעבורי זוהמא עבודי משא"כ גבינה ועוד גוף הדבר צריך טעם מאי בכך דלעבורי זוהמא עבידי אכתי כיון דהוא פחות מס' הרי נותן טעם ואכתי אמאי לא יאסר בהנאה ובתרומת ריש פרק יו"ד מבואר דבצל בצחנה מותר אף בנ"ט דלעבורי זוהמא מותר אף בנ"ט דלעבורי זוהמא עבידי יתבאר לקמן אמנם לכאורה אף אם נימא דס"ל כר"י בן מג"ש אכתי יש לומר דיפה דקדק ר"ת דביתר מס' לא חשיב טעם גמור דאל"כ אף בב"ח הי' לנו לאסור אלא וודאי דליכא נ"ט רק דפעולתו ניכרת והוי ס"ד דדווקא במעמיד חשיב הפעולה ומשני דמחמיץ גרע דהוי טעם גמור אמנם במרדכי מבואר להדיא דר"ת ס"ל דבין מעמיד אוסר ביותר מששים וצ"ל דס"ל כדעת הראב"ד דלא הלכו בשל נכרים אחר כ"ט וכן דעת הרשב"א ומקצת אחרונים והתם בע"ז מיירי אף ביתר מס'. וראיתי להרש"ל שכתב בסוף פרק כל הבשר דאע"ג דאמרינן בע"ז כיון דאוקמי מוקים היינו באיסורי ע"ז דאיסור משהו הוא וצ"ל כוונתו דהיינו משום חומרא דע"ז דאי ס"ד לפי שאוסר במשהו קשיא תרתי חדא דאם כן למה לי טעמא דאוקמי מוקים ועוד דבאמת שלא במינו בנ"ט אע"כ כוונתו דאיסורי ע"ז חמירי ועדיין יש לפקפק עוד כתב דדוקא לענין איסור הנאה ונראה כוונתו כיון דמוקים הוי הנאה ודו"ק. אמנם לפענ"ד הדבר פשוט כמ"ש בר"מ פ"ב דלענין איסור הנאה לא גזרו רק מטעם מעמיד דהוי כאיתי' לאסורא בעיני' אמנם דעת הרמב"ם וסייעתו דאף באסורי נכרים בעינן ששים כיון דאיכא נתינת טעם והנה כבר עמדו ע"ז ה"ה דלכך לא פסק כטעמא שמחליקין בשומן חזיר דתקשה לבטל במיעוטו ולפ"ז ע"כ ס"ל דלפי האמת ס"ל להרמב"ם שכל הדברים שגזרו עליהם אין בהם ס' נגד האיסור ולפי"ז קשיא באמת אמאי מורייס מותר בהנאה דוודאי במורייס אין בו ס' ובטל האיסור ומאי מהני מאי דליתא בעיני' כיון דאיכא נתינת טעם וצ"ל הטעם כמבואר לקמן דלעבירי זוהמא עבידי ועדיין צריך ביאור כיון דאיכא נתינת טעם וצריך לומר כיון דלא עביד רק לעבורי זוהמא לא מקרי הנאה וא"כ לפי"ז לא מקשה הגמ' מידי ממוריס אגבינה. ועוד תקשה דלשיטת המקשן דלא ידע מסברא דאוקמי מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' תקשה לי' אמאי אסור באכילה כיון דלשיטת הרמב"ם אף באכילה היה מותר אי לאו דאוקמי' מוקים ואע"ג דהוא תקרובת ע"ז אכתי באינו מינו בטל בס' כמו יי"נ כמבואר ברמב"ם פט"ז ובהל' ע"ז מין במינו לא בטיל ולא הזכיר שם רק מין במינו וצ"ל דהמקשן הי' סבור באמת כסברת הראב"ד דע"כ לאותן האמוראי דס"ל מפני שמחליקין ע"כ ס"ל הכי אמנם לפי מאי דמשני אוקימי מוקים תו לא צריכין לסברת הראב"ד אמנם לקושיא הראשונה צ"ל דס"ד דגם מוקים לא הוי הנאה כמו לעבורי זוהמא דהא לאו למתוקי טעמא עבידי ואין הכאתו ניכרת ועדיין צריך עיון דמלשון רש"י משמע דהתם הוי הולך לאיבוד אמנם קושיות זו תקשה בלא"ה בגמרא דמאי מקשה ממורייס דס"ל דלעבורי זוהמא עבידי ונ"ל דזה דחקו להראב"ד לומר דלא אצטריך לשינוי דאוקמי מוקים רק לר' יוחנן דס"ל אף בידוע מותר ואינו מחלק בין לעבורי זוהמא אבל לדידן דס"ל כחזקי' ממילא צריך לחלק דלעבורי זוהמא עבידי תו לא צריך לטעמא דאוקמי' מוקים תדע דהרי הר"ן כתב בשם הראב"ד לחלק בין כבשים שדרכן לתת לתוכן יין באינו ידוע לו ודאי משום דגנבינה וודאי העמידו ולא תירץ דאוקמי מוקים והר"ן תירוץ דאוקמי מוקים ודו"ק וצ"ל דע"כ לא הוצרך לטעמי' דמוקי' רק לפום דס"ד דקשיא ממורייס דהוי ידוע משא"כ לפי מאי דמשני דלעבורי זוהמא עבידי לא צריכין לטעמא דאוקמי' מוקים וממילא לא צריכין למה שכתב מהרש"ל וזה ברור והדבר מבואר לדעת הראב"ד דאף לענין אכילה נתן טעם דלא הלכו בו אחר נתינת טעם בגבינה עצמה ועוד כראה לענ"ד דאולי גם הרמב"ם ז"ל סובר דבדבר שיש לפעמים נ"ט לא הלכו אחר נ"ט בדברים של עכו"ם רק בגבינה הוא מלתא דלא שכיחא שיהיה בו נותן טעם כנראה מלשונו שם וע"ז חולק הראב"ד אמנם הראבי' הביאו רמ"א בסי' קכ"ג נראה דס"ל דבעינן באיסורי עכו"ם נתינת טעם קשה לי אמאי מקיל ר' יוחנן בידוע כיין דאיכא נתינת טעם וצ"ע ואולי דס"ל דווקא בדברים שגזרו חכמים ולא חילקו כלל בדבר אין לחלק בין פחות מס' ביותר מס' אבל בדבר שחכמים בעצמו חלקו בדבר דמן הפתק מותר ומן הנמכרים בקטלניא לפי החנוני אסורים ממילא יש לחלק בין ס' לפחות מס' ומ"ש רומעכ"ת בהג"ה ראי' מש"ע סי' קי"ד דמעמיד אינו אוסר ביותר מס' תמהתי דמשם ראי' לנ"ד להיפך דשמרים במי דבש לא הוי מעמיד כמו שכתב דודי זקיני בת"ח ותמהתי מאוד על הט"ז בסי' תמ"ב שהעתיק דבריו מלה במלה ולא כתב בשמו אמנם שמרים בעיסה בת עביד לטעמי' כמבואר לקמן ובסי' ק"ב סי"ג בש"ע. אמנם כ"ז אין ענין לנידן דידן דנ"ד אינו מעמיד זולת מחמץ דהכל מודה דאוסר בכל שהו והוא משנה ערוכה בערלה ובזה נפל הבנין של מעלתו מה שהביא ראיה מש"ס דחולין בלאו הכי יש לדחות הראיות דהרמב"ם דס"ל הטעם שפעולתו ניכרת יפרש כן הגמ' והראיה הנ"ל נדחה על פי מ"ש הפר"ח בסי' צ"ט ואבאר לקמן ולא תימא דווקא שאור שחימוצו קשה אם כי בנדון דידן הוא נ"כ שאור דשמרי שכר שאור גמור הוא. אמנם